אנחנו התחתנו בהתאם לחוק בישראל. כדת וכדין. כדת משה וישראל. בקיצורים זה כדו"ד וכדמו"י. מצחיק. היתה לנו חתונה יפה ושמחה. חגיגה חבל על הזמן. חאפלה מהממת. וכמובן שהיתה חופה.
מסתכלת אחורה ושואלת מה הרגשתי שם, מה חשבנו שם תחת החופה, ולא זכור לי, לא ממש… מסתכלת עלינו בתוך הטקס וזוכרת בעיקר שהיה לי חם ומחניק מתחת להינומה. והייתי לחוצה ורציתי שייגמר כבר. כי תכלס, טקס חתונה, כשאת לא ממש יודעת מה קורה ומה המשמעות של כל מה שהרב מברבר, חם לך, את לא עושה כלום, ולא לגמרי מבינה איך זה בכלל קשור אלייך, זה מלחיץ. לא להיט. בטח לא שווה.
אז למה בכלל לעשות את זה? מה זה אומר לסביבה? לבן או בת הזוג, מה את אומרת לכם כמשפחה צעירה? ואיך את חלק מכל מזה?

פותחת סוגריים גדולות.
החתונה שלנו היתה חתונה שווה ביותר. המקום היה (ועדיין) משגע. היתה מוסיקה שווה, אוכל שווה, אלכוהול שווה, גם שלישיית מתופפים ודרבוקות. והאורחים והאורחות היו שווים ושוות ביותר. היה שווה. בחיי. היתה חתונה שווה. אבל לא במובן של המונח הזה כפי שהוא היום. היום #חתונהשווה היא כזו שיש בה טקס שיוויוני. שבו החתן והכלה שווים בפני עצמם ובפני הקהילה שלהם. את יכולה לעשות חתונה של 30 איש, פיקניק עם מחצלות על הדשא, בלי בר אקטיבי, בלי מיתוג, בלי צלם, בלי מוסיקה, בלי שמלה, וזו עדיין תהיה חתונה שווה. היום, כשאני כבר עמוק בעשיה של חתונות, גישורים וגירושין, אני יודעת שאפשר אחרת. ואין שום סיבה לעשות חופה כמו שאנחנו עשינו, עם הרבנות. ואני קצת מקנאה בזוגות שמתחתנים חתונה חופשית ושווה, בין היתר כי זה משמעותי ואישי ויש בזה הבטחה גדולה. וגם כי הם צעירים והכל עוד לפניהם, אנחנו כבר עמוק בתוך החיים האמיתיים. אבל זה פחות קשור…
סוגרת סוגריים גדולות.