אדר ב תשפ"ד – דווקא עכשיו לשמוח?
כשכתבתי את הפרק של החודש שעבר (אדר א), הכרזתי עליו כחודש ה-הַמְתָּנָה, ונטעתי אמונה שזה רק עוד קצת והשמחה תגיע. המלחמה תיגמר. והבנים והבנות שלנו ישובו הביתה. ונתחזק. ואמן גם נצליח ונתאחד. קיוויתי שכשאשב לכתוב על אדר ב – השמחה כבר תגיע, ויהיה זה אף מתאים עם ה"כלל" הזה בזמן – "משנכנס אדר מרבין בשמחה".
מגיע הזמן. אדר ב', חודש השמחה לפי הלוח העברי, אבל הזמן הוא פשוט מגיע, הוא לא מתחשב ולא שואל, לטוב ולרע, הוא ממשיך כהרגלו לזוז ומסמן לנו שעכשיו הזמן של הניחוח העולה מן הפרדסים, שעון הקיץ אוטוטו כאן, חג פורים ואחריו חגי האביב.
מכיוון שהשנה תשפ"ד ואני מרבה מילים בד' אני בוחרת לחודש אדר ב' הזה את המילה דווקא.
בעיצומה שנה כל כך קשה, עצובה ומורכבת, דווקא עכשיו אני רוצה להוביל את המחשבות למקום שבו כל האפשרויות נפתחות מחדש. שבילי המסע שלנו נרקמים מחדש, הלאומיים והאישיים, האמיתות, המחשבות, הקונספציות – הכל מתערער ומעורער, ולוח השנה העברי אומר לנו שדווקא עכשיו הגיע הזמן לשמוח. אבל איך? איך ריבונה של עולם? איך אפשר לשמוח?
#שמחה חדשה – איך עושות את זה?
אחרי השבעה באוקטובר הוצאתי לאור את הרעיון שלי ולקיים סדנאות #חמסהעליי בפגודה בשדות ים, המקום השמח שלי. לכאורה, זה לא היה "הזמן הנכון", אולי גם לא הייתי מספיק מוכנה, ובטח שהדברים רחוקים מלהיות מושלמים, אבל הרגשתי שדווקא עכשיו זה הזמן ליצור ולהתעסק במשהו חדש. למה? כדי להכניס שמחה לחיים.
פתחתי דלת למשהו חדש ויצאתי לדרך. "למה בעצם את עושה את זה?" אני נשאלת. "כי זה כיף" אני עונה. וכיף כשכיף. וצריך ומותר כיף. כי חיים ללא שמחה אינם חיים. שנאמר – "הצרות באות מעצמן, את השמחות צריך לייצר". ויותר מזה – חשוב לי להעביר את זה הלאה. #חמסהעליי זה משהו טוב שאני רוצה לתת.
כשאת מתנסה, מחדשת, יוצרת משהו טוב זה עושה שמח. זה יכול להיות ממש בקטן – נגיד לצבוע קיר בבית בצבע שאת אוהבת או לשתול פרחים צבעוניים באדנית במרפסת. זה יכול להיות משהו גדול – כמו להצטרף למיזם חברתי שעושה טוב, או לרוץ בבחירות למועצת העיר, או להרשם ללימודים או לנסוע לטיול, או להתחיל עבודה מגניבה.
וזה יכול להיות פשוט בתשומת לב של הוקרת תודה לדברים החשובים לנו – למשפחה, לעבודה, לחברויות ולפעילויות שלך או דווקא לדברים קטנים, יום יומיים, לכאורה "סתמיים" וככה על הדרך תוך כדי תנועה – לפרח שפורח, או לירח המלא שזורח, או לחיוך של אורח 😉
חודש אדר ב וחג הפורים מזמינים אותנו להכניס שמחה לחיים ולהרבות בה "עדלאידע" – שמחה גדולה, קיצונית, עד כדי שיכרות ורוח שטות. זה כלכך לא הגיוני השנה.
נכון, אבל בואו נזכור – שמחה אמיתית היא דווקא קטנה, ריגעית, יומיומית, מתמשכת ונמשכת. נכון, מסביב הכל מרסק וכואב, אבל הזמן ממשיך ללכת, מסמן לנו דרך ופותח לנו דלת בזמן להכניס שמחה, להיזכר מה, למה ואיך פשוט לשמוח.
ובענייני השמחה התמידית הזאת, אין מתאימה מחוכמת הרבי נחמן :
וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאד בְּכָל הַכּחוֹת לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם-לִמְשׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל- כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד".
(מתוך ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כד)
# מה אפשר ללמוד מפורים על גבורה נשית לזמן הזה?
הסיפור של חג פורים סובב סביב נשים. הכח, ההשפעה, האומץ והתושיה שלהן. מגילת אסתר – האם זה סיפור פמיניסטי? יש הטוענות שכן. המגילה מספרת על שתי מלכות שהעמידו את המלך, הגבר-גבר הכל יכול, במבחן. ושתי שהתנגדה לו באומץ ונחרצות – נענשה וגורשה ולכן היא מייצגת כח אקטיבי, מרדני של אשה דעתנית ומעיזה. (נחותה אך מעיזה) והשניה – מלכתנו אסתר היפה, העדינה והתמימה שפועלת בתבונה וערמומיות, מקבלת את מבוקשה, ומצילה את העם היהודי! צהלה ושמחה. גם היא תכלס, אשה נחותה. שתיהן – לא מקבלות החלטות על חייהן. ובכן, המגילה נותנת לנו ספקטרום רחב – מצד אחד האשה המרדנית והדעתנית ומצד שני האשה השקטה, הלכאורה פאסיבית והמניפולטיבית משהו. כן, חברים וחברות – נשים אמיצות וחזקות, נשים עם כח, באות בכל מיני סגנונות, גוונים וצורות.
לזמן הזה אני קוראת "פורימיזם": שילוב של פורים ופמיניזם. חודש מרץ, "חודש הנשים" זה הזמן בשנה של הנשים השוות – הפורצות המעיזות. האמיצות, הלוחמות, המצילות, הנאבקות, היוזמות, היוצרות, הבונות. הנשים שעשו ועושות הבדל. שעושות שינוי. הנשים עם הכוחות. כי צריך מלא כוחות כדי להיות כאלה מדהימות. ובאמת, כמה כוח צריך כדי לפרוץ תקרות, ולהלחם, ולגבור, ולצמוח מתוך טראומות, ולדאוג, ולהתאבל, ולהינצל משואה, ולהשתחרר מהשבי, ולהיות בשבי… כמה כוח צריך, ריבונה של עולם. כמה כוחות צריך.
כולנו ניחשף בחודש הזה לארועים שבהן יעלו נשים גיבורות על במות ויספרו את סיפורן, ויתנו השראה ותקווה וכח. כן, סיפורים מדהימים של נשים מעוררת השראה זה מאד מרגש ומעצים וראוי לציין ולהאדיר ולתת במה ומקום.
אני אומרת שדווקא עכשיו זה הזמן להסתכל על יום וחודש האשה בעיניים ביקורתיות ולשים לב למנגנון ואיך שזה עובד – פעם בשנה נשים יושבות עם נשים ומדברות עם נשים על עוצמה וכֹח של נשים.
ומה בכל שאר השנה?
ומה עם החצי השני של האוכלוסיה? הגברים, מה איתם? איפה הם בחודש מרץ? איך הם מציינים את יום וחודש הנשים? מה להם ולכל השוויון הזה? ויותר מהכל – איפה הם כשצריך לפנות לנשים מקום – על הבמות, בפאנלים, בשולחנות קבלת ההחלטות. בדירקטוריונים. בועדות. במפלגות. בממשלות. בכל המקומות ובכל הימים והחודשים?
ולאן ניקח את כל הכח הזה של הנשים? במציאות של 2024 – העולם מתנהל בכֹח ושליטה דתית קיצונית ופטריארכלית על גופן ונפשן של נשים. אלימות מגדרית, אונס וחילול גוף האשה. שבי! חטיפה! ריבונה של עולם – זה העולם שלנו? גוף האשה הוא כלי מלחמה. war zone . זה נורא ואיום.
דווקא עכשיו ודווקא השנה אני מזמינה אותנו להתבונן היטב במציאות החברתית שלנו ולצד ה"יש" המפואר שלנו ראוי שנשים דגש וזרקור גדול על ה "אין". לחגוג נשיות עוצמתית זה אחלה אבל בואו לא נשאיר את הנשים ביום האשה בלבד. בואו נדגיש מעל כל במה ובכל נאום ובכל ארוע דווקא את השוויון שאיננו, את המאבק שלא נגמר שמשנה לשנה נהיה יותר ויותר בלתי סביר. את העובדה שאנחנו לא מחליטות עלינו. שאנחנו צריכות כֹח לקבל החלטות.
אני רוצה להאמין שדווקא עכשיו – תורנו. תורן של הנשים לקחת את המושכות, לקחת את ההנהגות, לקבל החלטות ולנווט אותנו למקומות טובים, שמחים, חיים יותר. ודווקא עכשיו, אני רואה ניצנים קטנים של תקווה, של שינוי. שינוי תפיסה ושינוי בשטח – תוצאות הבחירות המוניציפליות הביאו איתן רוח של תקווה, של משהו חדש.
לפני שנה ושלושה חודשים עם היוודע תוצאות הבחירות האומללות לכנסת הקימה יעל יחיאלי חברתי את "מיזם 5050 – שותפות ושוויון מגדרי" עם תכנית עבודה להביא לייצוג שווה של נשים וגברים במועצות המקומיות ובהמשך, אמן, גם בכנסת. זכיתי להיות שותפה וללוות את יעל בהקמת המיזם והוצאתו מהרעיון אל הפועל. במשך שנה שלמה, בזמן שהמחאה הובילה סיסמאות על דמוקרטיה, שוויון ופגיעה בזכויות הנשים – במיזם 5050 נעשתה עבודת שטח בכל הארץ ליצירת רשימות 5050 לבחירות המקומיות. השינוי ניכר היטב בתוצאות. אחוז ייצוג הנשים עלה בצורה משמעותית. לראשונה יש מועצות מקומיות של 5050! לראשונה יש נשים במועצות שמעולם לא ישבו בהן נשים! הרבה מאד נשים יישבו סביב השולחן ויקבלו החלטות על החיים של תושבי ותושבות הערים והיישובים! לראשונה נשים חרדיות במועצות מקומיות! זה ואו.
המילה מהפכה מעולם לא התאימה יותר.
אז דווקא עכשיו, אני שוב קוראת לכם ולכן לתמוך במיזם החשוב והמהפכני הזה, זה הדבר הנכון והשווה לעשות. וזה גם ישמח אותי מאד! הנה הלינק לאתר 5050 ולתרומה חודשית קבועה במהלך הראוי הזה. כי שוויון זה קודם כל במספרים והגיע הזמן לסטנדרט חדש – בכל מקום 5050. לא ככה?
כי ריבונה של עולם, לא יכול להיות שיש לנו כלכך הרבה כח, ואין לנו כח בכלל!
ואולי כבר הגיע הזמן שהעולם יונהג על ידי נשים? בואו נפנטז את זה רגע! אולי נעשה ממש "ונהפוך הוא"? להתחפש לבעלות כח, לעשות שימוש בכח, ולהשתלט על העניינים? אה??? כי באמת שכבר יותר מידי זמן (מזמן) שיותר מידי גברים (חלקם משוגעים ממש) מקבלים יותר מידי החלטות (גרועות) על יותר מידי נושאים!!! ובמבחן התוצאה – זה! לא! עובד! זה לא אמור להיות כך. ודי. די. פשוט די. אין כבר כח!
אז עכשיו תורה, של האישה. תור הנשים להחליט.
.לסיום – צידה לדרך – #עכשיותורי
"עכשיו תורי" הוא גם מסר פרטי שאני נותנת לעצמי, משהו שמסייע בלהכניס שמחה לחיים. כשאני אומרת לעצמי #עכשיו תורי – אני שמה את עצמי ראשונה בתור. לעכשיו. זה יכול להיות למשך כמה ימים או שעות, וזה יכול להיות פה ושם, פעם, פעמיים או יותר ביום, אפילו פעם בשעה – #עכשיותורי לחמש-עשר דקות, למדיטציה קצרה, או לשמוע שיר שאני אוהבת ולרקוד, או לעשות טיול קצר בשמש, או מה שזה לא יהיה שישמח אותי, ימלא אותי ויאפשר לי להמשיך לעמוד ראשונה בתור של החיים שלי וגם לשים את כל האחרים והאחרות לפני בתור, אנחנו עושות את זה מעולה, יש לנו מלאאאאא כח בשביל כל מי ששמנו בראש התור…
בקיצור – דווקא עכשיו זורקת לך רעיון בין המילים תורה, תור, תורי. לקחת מקום, לשים את עצמך מידי פעם בראש התור, לקבל רגע פטור מתור, פשוט לגשת להגיד לעצמך – #עכשיו_תורי ולתת לעצמך, מעצמך משהו טוב וקצת שמח.
מאחלת לכולנו דווקא עכשיו חודש טוב
ושהבשורות המשמחות יגיעו במהרה
שכולם וכולן ישובו הביתה – עכ שיו!
שלכםן
סמדר
