מלחמה

כמה משקל יש לאתוס הזה של המלחמה בישראל. התרבות של הלוחמה, השיח המלחמתי, השפה הזאת. הקדושה העליונה של השכול, ההקרבה, כל ה"טוב למות בעד ארצנו" הזה. כמה שהמדינה שלנו חיה על זה. על סיפורי גבורה הירואיים, אומץ הלב, הרעות וערך ניצחון. בכל מחיר. אנחנו ננצח. ביחד ננצח. ננצח אותם. ניצחון מלא. כותבת את זה ובאמת מתקשה. קשה לי להאדיר, להאמין, ולתלות את תקוותי ואמונתי במלחמה.

הלב במלחמה הזאת עם המשפחות שבחזית. משפחות החטופים והחטופים, המשפחות השכולות, משפחות חיילי וחיילות צהל הדואגות ללא הרף. הלב יוצא למשפחות שכל מה שהן רוצות הוא לחיות. באהבה, אחווה, שלום ורעות.

וכשהלב שבור לרסיסים אל מול אלפי משפחות שעולמן חרב עליהן מפרוץ המלחמה, אני נושאת אליהן עיניים, המשפחות ששינו את פניהן לתמיד. איך הן עושות את זה? איך הן תופרות אל תוך החיים את התפר הזה שמסמן לנו המעבר משבט לאדר? איך אפשר מתוך השכול להמשיך לשמוח?

שמעתי את גב' מרים פרץ בנאומה בטקס "אות גיבורי העורף" אומרת: "האם אפשר לבוא עם כאב ולשמוח? כן. זה סוד קיומו של העם הזה, איך שנאמר באחת התפילות לפני תקיעת שופר 'עין במר בוכה ולב שמח'. זה אפשרי, אפשר לבכות ולבוא לכאן ולהנות. אלו חיינו". כך אמרה אישה ששכלה את שני בניה, אז מי אנחנו שנתווכח?

שלום

מילה כלכך חשובה, כלכך שגורה, כלכך בסיסית בשפתנו. מילה שנאמרת כברכה בפגישה ובפרידה. שאיפת העל, הציווי העליון של עמנו, התפילה היסודית שלנו. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". כן, כן, כמה טוב ונפלא הוא השלום. אפשר לכתוב עליו, לשיר עליו, לחלום עליו כמה הוא יפה והגיוני ומאפשר וטוב. מלא פוטנציאל וסיכוי, לעומת סכנת המלחמה. "עדיפה דרך השלום על דרך המלחמה" אמר יצחק רבין. נכון. עדיפה. 

המסורת הישראלית מחזיקה את שניהם, המלחמה והשלום ביחד. אין אחד ללא השני. והשאלה היא איך אפשר לאזן ביניהם? כמה שהשלום בלתי מושג ככל שהמלחמה הולכת וגדלה, כמה הוא מתרחק ככל שהמלחמה מתקדמת. מלחמה דורשת אומץ, מאמץ ועוצמה. כלים כבדים, נשקים, הפעלת כוח וכוח ועוד ועוד כוח. והשלום, שלום. הוא דורש דיאלוג, הסכמות והסכמים, כבוד, אמון, תקשורת. כמה שהוא שלו, שקט ומשמח, ככה הוא שברירי וכלכך קשה להשגה.

שיבוא שלום עלינו. שלום ביננו. שלום בבית. שלום בית. 

"שלום בית" הוא ערך חשוב מאד ביהדות, מושג קצת חמקמק ולעיתים אפילו טעון גם ברמה החברתית הכללית (שלום בית – בעמנו, בינינו לבינינו) וכמובן בתוך חיי הנישואים והמשפחה.

למי שלא מכיר.ה או חושב.ת שמדובר באיזה סלוגן הלכתי, אז דעו נא – יש הסכמי שלום בית. כן כן. הסכמים משפטיים אזרחיים. הסכם שלום בית מאפשר לבני הזוג, שיחסם עלה על שרטון, לקבוע הסכמות בכל הנוגע לתפקוד הנכון של הבית, לחינוך ובריאות הילדים, לכלכלת הבית, לרכוש, לכספים המשותפים – והכל כדי להבטיח יחסים נטולי קונפליקטים. 

ואני אומרת – לא צריך לעלות על שרטון כדי להגיע להסכמים והבנות. ליצור ולשמר את השלום בבית זו משימה יומיומית של בני זוג. וכדאי לתת לה תשומת לב והתייחסות תוך כדי, כדי למנוע אי הבנות, מאבקים, ולחזק אותנו שנוכל לצלוח משברים ולהמנע ממלחמות.

כמה זה רלוונטי היום. במיוחד היום. יום המשפחה בזמן מלחמה. 

דרוש שלום. שלום בית.

__________________

בוחנת את שלוש המילים הללו. משפחה מלחמה ושלום. שלושת היסודות. איך מייצרים סינרגיה, איזון דק אך יציב. מלחמה ושלום שני ניגודים קיצוניים שבתוכם יושבת המשפחה. שלום המשפחה תלוי בשלום העם. ושלום העם תלוי במלחמה.

הלוואי ויכולנו למצוא את האיזון העדין הזה לפעול לא רק מתוך שנאה ונקמה ואימה וכוח הכרעה והכנעה אלא גם מתוך תקווה וחלומות, בדיאלוג, הסכמה, אמון וכבוד.

ואולי כשנצליח ליישב בין המלחמה והשלום, ייתכן ונזכה בריבונות של ממ"ש ולמשפחות הארץ הזאת תבוא קצת שלווה ונחת.

אדר א' תשפ"ד. אפשר לקחת קצת את הזמן עם השמחה. 

אבל את החטופות והחטופים – להחזיר הביתה עכ שיו!

נגמר להןם הזמן.

בתקווה לימים שמחים יותר,

שלכן ושלכם

סמדר