אני מצופת מכמה שהכל קיצוני. לא הגיוני. לא מתקבל על הדעת. תשפ"ד היא שנת דיסאוננס. הניגודים הולמים מכל הכיוונים. אביב הגיע, פסח בא והכל לא בסדר. לא סביר. מסתובבת עם המון שאלות שאין להן מענה. תסכול הולך וגואה. איך נעשה סדר? איך אפשר לשבת לארוחת חג ולשיר "עתה עתה בני חורין בני חורין"? 

אבל אני ילדת אביב, זה הזמן שלי בשנה. האביב פורח, אני מחפשת אורות בחושך, מודה על מה שיש להודות עליו, וכמו שאמר גלילאו גליליי אני משננת – "ואף על פי כן – נועי תנועי". כן, שום דבר לא ידוע, יש לנוע לנוע. פשוט כי אין ברירה.  

לפסח הבלתי סביר הזה – הנה ארבע קושיות , מחשבות ורעיונות שאני מחזיקה:

#זמן 

העל זמניות של הזמן. זמן הוא המושג הכי חמקמק דו משמעי שיש. תחשבו רגע מה בין זמן וזמניות? הזמן למעשה הוא נוכח ומתמשך ובאותה נשימה - זמני, רגעי, חולף. באותו הרגע. הזמן חולף ועובר. לעיתים הזמן עף, רץ, טס, חומק מאיתנו. או שהוא זוחל, מזדחל, לא זז. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" מסר לנו קהלת. החיים המודרנים המטורפים שלנו ובאופן ספציפי כאן במקום והזמן הזה, יוצרים אדוות של חוסר איזון שלנו עם הזמן. אני בטח לא לבד, וגם לך אולי מוכר להיות "במרדף אחרי הזמן", או אחרי הזנב, או אחרי הראס של עצמך? "אין לי זמן" "חייבת לפנות לזה זמן. למצוא זמן. לייצר זמן...". ואת רוצה גם וגם וגם. ואת לא מסיימת, לא מנקה שולחנות. לא מקיימת הבטחות. יש לך המון משימות אבל הזמן לא מספיק! את. לא. מספיקה. בלתי מספיק! איזו הגדרה והרגשה קשה. שנוכחת בחיים, כמו אורחת קבועה בסלון הנפש שלך.    

מה שאני מתרגלת לאחרונה, כשאני קולטת אותה שם יושבת עם הבלתי מספיק הזה, אני נעצרת. מסדירה את הסיחרור. ומזכירה לעצמי היי! ריבונה של עולם! איזה מזל יש לי! המשימות והמטלות שלי, רובן כאלה שאני שמה לעצמי. אני מחליטה. אני קובעת. אני בוחרת.  אני חופשיה. להחליט. והכי חשוב שאני #בריאה ו #הולכת ו #חמסהעליי. ובזמן הזה אני מוסיפה – איזה מזל שלא נפגעו לי, או מתו לי או נחטפו לי.  כי הכל כאן הרי במזל. כחוט השערה. זאת היתה יכולה להיות אני. איזה. מזל. 

לוקחת זמן קטן – אפילו רק דקה של נשימה מרגיעה, 4X4, ואומרת לעצמי היי חמודה, תוֹדי. תוֹדי שיש לך את הזמן שיש לך. את מה שאת מחליטה לעשות בו. #ברוכהם. #ברוכהשם ושוב #ברוכהשם. סמדר דקל נעים. ברוכהשם ותודה שאת חיה, תודה שכל האהובות.ים שלך בסדר. תודה שיש לך בית. תודה על החרות הזאת לנווט את החיים לעשות ב-חירות לעצמי.  ריבונה של עולם, אני ריבונה! כמה שזה לא מובן מאליו.

התברברתי. מה בכלל לכתוב בזמן הזה? אביב? התחדשות? ופריחה? מה כבר יש לכתוב על פריחה? הרי ידוע ש #כדאיללמודמהפרחים. אז שחרור? חירות? איך אפשר בכלל להוציא את המילה הזאת מהפה כש 133 חטופים וחטופות כבר למעלה מחצי שנה? פסח!!! 200!!!! ימים!?! בשבי!? 

זה לא סביר! לא. סביר! לא סביר! לפני שבוע היתה תקיפה איראנית משוגעת. זה אפילו לא בסרטים! כל יום פה אימה אחרת. ומה ולמי בכלל משנה מה אני חושבת? איך אפשר בכלל לחשוב על משהו אחר חוץ מהחטופים בעזה? והמפונים? והעקורות? והמשפחות השכולות. הפצועים והפצועות. וכל המשפחות השבורות. החסרות. הכל איום ונורא. ואיך את מקדישה מהזמן שלך לזה? לתמיכה? לעזרה? לצעידה או עמידה ברחובות לצד המשפחות שהן כולנו? 

והזמן נגמר. הזמן אוזל. הזמן נחטף.

אנחנו בזמן מחוץ לזמן. מהזמן של השבעה באוקטובר. 6:29. מאז. משמיני. עצרת. לא שמחה ולא תורה. מאז שלמילה "זמן" יש רובד חדש בתודעה שלנו. בדמיון שלנו. בחוויה הסובייקטיבית של כל אחד ואחת מאיתנו מאותה שניה אחת בזמן. זמן. מילה שיצאה מהקשרה.

במשמרות הזעקה עם משפחות החטופים המילה "זמן" מאד נוכחת – "נגמר להם זמן, תחזירו את כולם" "אוזל להם הזמן עסקה על השולחן" "חיים חיים רוצים אותם חיים. חיות חיות, רוצות אותן חיות". "עסקה עכשיו, כולם כולל כולם". "את כולם. עכ-שיו. את כולן עכ-שיו." 

כך נהיה שהמילה "עכשיו"  יצאה מהקשרה. לא סבירה. כי איך יכול להיות ש עכשיו כבר חצי שנה? איך יכול להיות ש עכ-שיו של אוקטובר עדיין לא עכשיו באפריל? 

זה. לא. סביר. 

#סביר

ריבונה של עולם, אפשר להשתגע?! לא? איך המציאות הזאת מתקיימת בכלל? כלכך הרבה דברים לא סבירים קורים לנו. כך תסופר ההיסטוריה – ישראל נחטפה לפני שנים רבות בידי איש משוגע עם שיער סגול ומשפחת הטירלול שלו. גם אחרי ותוך כדי השואה של ה 7 באוקטובר הוא המשיך להחזיק. לא משחרר. לא הולך. ערמומי. נרקסיסט. תמיד אמר ועשה הכל כדי לסובב, להספין, להפחיד, ולטרלל עוד ועוד את העם אשר ישב אז בציון היהודית והדמוקרטית. שנים רבות, מרצח רבין. כך היה פועל: טרלל – הפרד – טרלל – הפחד – טרלל עוד – ומשול. טרור פסיכולוגית. שליט שכל מה שהוא מפחיד ממנו – קורה. והכל הכל רק הוא יכול. ורק הוא גדול. ורק הוא חזק מול הכל. ומצד שני זה לא הוא בכלל! אין כלום! הוא לא יודע והוא לא שומע והוא לא אשם והוא לא אחראי והוא לא חזק. והמדינה חרבה. והוא לא זז מהמקום. יושב במנעמי כס השיפוט. כן ביבי לא ביבי. הכל הולך ומסתבך ונמשך יותר מידי זמן. והוא עדיין כאן. הוא השליט ואנחנו במלחמת עולם שלישית.  יוצא מגדר הסביר. 

ב 2023 המילה "סבירות" פורקה לגורמים. למעשה ערך הסבירות לא קיים עוד. האיש הסגול ניפץ לרסיסים את הסבירות. שנה שלמה של מאבק על עילת הסבירות והנה אנחנו – עָם ה"ביחד ננצח" – עסוקים בלהסביר מה סביר ולא סביר בזמן שהטירוף חוגג מכל עבר – אי הסבירות נהייתה מציאות סבירה של חיים.  

לפני 4 שנים עשינו סדר בסגר. בשנה שעברה זעקנו שלא שתהיה פה דיקטטורה. זעקנו חירות, חופש, שוויון, דמוקרטיה. והיום, בפסח הנורא ואיום הזה – לא סביר לשבת לשולחן החג. לא סביר להזכיר את 10 המכות כשהמכה של ה 7 באוקטובר ממשיכה להכות. וקשה לראות אופק. אין עתיד. הייאוש הולם בנו. והאיש עם השיער הסגול אומר שאנחנו פסע, פסע מהניצחון המוחלט. הניצחון המוחלט שלו עלינו.   

ואי. אפשר. עוד. די.

אי הסבירות הזה הוא אי מסוכן לחיות בו. מפחיד. מאיים. מלחיץ. אי בלהות.  

ליחסים המורכבים בין מדינה, גוף, ונפש ומשימת האיזון הזאת אני קוראת מג"ן. להגן על הגוף והנפש מהמדינה. זאת נהייתה משימה בלתי אפשרי. כבר אי אפשר לעשות דיטוקס חדשות מוחלט. או רילוקיישן מנטלי. אי אפשר להתנתק לאסקפיזם של האינסטוש. אי אפשר להגיד – אני לא מטרידה את עצמי במה שקורה. אני לא מתעסק.ת בזה… כולנו מסתובבות ומסתובבים עם נפש פצועה. רגשות קשים השתלטו על חיינו. אין מי שלא חווה בחצי שנה האחרונה מידה כזו או אחרת של טראומה, צער, אשמה, פחד, אימה, הלם, בילבול, חוסר וודאות, דאגה, חרדה, כעס וכאב. החיים בתוך דיסאוננס. ניגודים ופערים בלתי נסבלים. החירות הלאומית הולכת ומצטמצמת, ננגסת, נדרסת, נשרפת. ואיתה החירות האישית. הפרטית. וכל מה שהיה סביר לא סביר, וכל מה שחשבנו שלא סביר שיקרה, קורה. ומכיוון שהאישי הוא הציבורי הוא הפוליטי (ולהפך) – כל זה הולך ומחלחל ומצטבר לכאבי ותחלואי הגוף שניכרים אצל רבים ורבות. 

אבל איך בכלל אפשר להתלונן? כואב לך? לא נורא. תתמודדי. את לא חטופה, בשבי בעזה. את לא פצועה. את לא שכולה. את לא אמא שהתרסקו לה החיים. את מרגישה סבר? סבבה. סתמי ותתקדמי. תמשיכי לשאת את הטירוף שמתיישב בתוך הגוף. או כשירת ק.פלס – "אם אלה החיים, נחיה". השאלה היא איך?
המדינה. החברה. וכל אחד ואחת מאיתנו צריכות וצריכים ריפוי. 

וריפוי דורש זמן. מאמץ. ואופטימיות. 

זאת המשימה. רק כך נוכל לשרוד את זה. אין ברירה. 

#אין_ברירה

ניסן. אפריל. פסח – זה הזמן שלי. זמן הולדת האהוב, המרים, המשמח ביותר. אחרי שנים של תירגול והתעקשות, אני מצליחה בתוך היאוש העמוק להיות גם אופטימית. במידת הסביר. 
אין שיחה שלא נשאלת בה השאלה – "אבל איך? איך נעשה סדר?" את רוצה לברך ונתקעת עם ה "חג שמ…." כי זה לא. לא שמח. לא בסדר. לא חירות ולא שחרור.
מצד שני – זה הכוח המניע שיש לניגודים קיצוניים. הם מדגישים כמה חשוב להנות מהדברים והרגעים הקטנים, הפשוטים. מהיום הזה כי יש אותו ורק אותו, כרגע. כשהכל לא סביר, הדברים הפשוטים נהיים יקרים מפז. לראות פרח שפורח. לחבק את הילדים והילדות שלנו. לגור בבית. לישון במיטה. לבשל. לצאת לטייל. לשבת כל המשפחה יחד. אפילו לברוח מכאן לקצת לארץ אחרת.  כלכך לא מובן מאליו. כלכך מבורך.

חיי אין ברירה. 

כמו "מלחמת אין ברירה" כך "חיי אין ברירה" ו"שמחת אין ברירה". כי אין ברירה אחרת אלא לחיות את החיים שיש לנו. ואיזה מזל שיש לנו. זה פסח לא סביר, אבל אני יודעת, שעבורי ועבור משפחתי, הדבר הסביר לעשות הוא לעשות אותו. לקיים את זה. אין ברירה. כשהכל לא בסדר –  זה בסדר לעשות חג ולשמוח ממה וממי שיש. זה בסדר לברך ברוכהשם על החיים. על המשפחה. זה בסדר להנות מהאביב בארץ היפה והקשה הזאת. זה סביר, לא? 

אני מתכוונת להודות על המזל הטוב. לברך את אלוהים או אלוהימא ששמרו עלינו. להודות  לחמסות ולכל האלים והאלות כולן וכולם. ועל הזכויות שעדיין יש לנו. למי שיש. מה וכמה ואיזה שיש. ועל החירות שיש לנו. ולשחרר. לשחרר את תחושת האשמה. אני לא אשמ.ה שאנחנו בחיים. אני לא אשמ.ה בשביעי לאוקטובר. אני לא אשמה שהמדינה שלנו חטופה. יש אשם אחד. הראש אשם. איתו עוד הרבה אשמים. אשמות אין כלכך… כי אין נשים שמחליטות במדינה הזאת (עוד משהו שכדאי להשאיר בתודעת אי הסבירות הכללית).

#סדר

קושיה רביעית ואחרונה – איך לעשות סדר כשהכל לא בסדר? פשוט לעשות.
קבלו כאן 3 המלצות תוכן, הצעות לסדר סביב שולחן החג. 

1.כלי שעושה סדר – בָּסֵדֶר!

מסורת ומנהג זה משהו שצריך פשוט להתחיל אותו ולהמשיך ולא להפסיק. אצלנו זה כבר קבוע ואני מזמינה אתכםן גם, להוסיף לסדר מנהג יפה ושווה ביותר. 

שימו על שולחן הסדר, ליד הכוס של אליהו הנביא, כוס נוספת – כוס מרים – כוס מים חיים. סמל לבאר המים הקסומה של מרים הנביאה ש"הלכה" איתה במדבר הצחיח, נבעה בזמני הייאוש והשקתה את העם. 

זה הטקסט שאני מקריאה כבר כמה שנים בסדר שלנו בברכה על כוס מרים. 

זה מעשה של חירות ושל שחרור – לצרף את הנשים לסיפור המסופר סביב שולחן הסדר, ליצור נרטיב. להנכיח את הכוח של האשה להביא חיים, להביא שמחה. לנשים ובמיוחד למרים היה תפקיד חשוב במיוחד בסיפור יציאת מצריים, ובהישרדות העם בלכתו במדבר. בואו, בלי נשים אין חיים. נקודה. אבל הסיפור המסורתי לא מספר לנו על מרים. למעשה לא מספר בכלל על נשים. ואם כבר התעוררנו והבנו שזה לא בסדר, אז בואו ננצל כל הזדמנות לעשות בזה סדר. אז תכניסו סדר בסדר! זה ממש ממש בסדר!
הנה כך במהלך ההגדה וסיפור יציאת מצריים – להוסיף כוס יפה ואת הטקסט הבא >>