על החיים והחירות
יום ההולדת העברי שלי חל בשבוע שלפני פסח. מאז שילדתי את בתי תמר ביום הולדתי, ואנחנו חולקות את אותו תאריך לועזי, אנחנו מציינות גם את יום ההולדת העברי של כל אחת מאיתנו. ככה יש לכל אחת את שלה, ולשתינו יחד את היום שלנו יחד. זה נחמד ובאמת מיוחד.
בעצם, כשתמר נולדה, התחלתי להתעסק יותר ברצינות בתאריכים עבריים.
ניסן זה החודש שלי. ויום הולדת זו בהחלט הזדמנות טובה כדי לכתוב – על חירות…
ניסן הוא ראשית הזמן. ניסן של ההתחדשות. ניסן של החיים.
השנה העברית המקראית מתחילה בראש חודש ניסן וחג הפסח הוא החג הראשון בלוח השנה. כך בתורה מתחילה השנה בניסן, סמלו של החודש הוא טלה וזה הזמן בו מתחיל הסיפור שלנו כעם. ניסן הוא גם הזמן של התחלת הסיפור הפרטי שלי. זמן הסגירה והפתיחה של המעגלים. אני מתוכנתת אליו, מכווננת, מכוילת. ניסן זה הזמן בו קיבלתי חיים וגם הבאתי לעולם חיים. כל שנה מחדש, קצת לפני פסח, יוצאת לעוד סיבוב. כך שכל העניין הזה של להתחדש, לחגוג, לפרוח ולהיות אביבית בא לי הכי טבעי.
הסיפור של החירות, לעומת זאת, זו כבר משימה טיפה יותר מורכבת.
ע”פ תורת החסידות והקבלה, סיפור מצרים נועד למהלך של עבודה אישית פנימית במובן זה ש “בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” משמעותה להתבונן ולראות את עצמך – פנימה. מה זה אומר לצאת ממצרים בעידן הזה? מה זה אומר להיות בת חורין? איך זה אמור להרגיש? הרי כולנו עבדים של מישהו או של משהו. איך ובאיזה אופן אנחנו נוכל להיות בנות ובני חורין?
הדרך למצוא את התשובות לשאלה הזאת עוברת ביציאה – בשחרור. מה הדברים שאני רוצה לשחרר מחיי? ממה אני רוצה להשתחרר? אלו יכולים להיות הרגלים. פחדים. אמונות מכבידות. סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. מערכות יחסים כובלות או גרוע מזה – הרסניות. זו יכולה להיות עבודה. או מסגרות שמכבידות עלינו.
אני מרגישה שדווקא השנה, אחרי שנת הקורונה ההזויה הזאת, יש לנו אפילו יותר חופש לשנות, לשחרר ולהשתחרר ולצאת לחופשי. זו היציאה ממצרים להיות בני ובנות חורין לבחור את מסלול חיינו.
אני מאמינה שחירות אמיתית היא היכולת לבחור. את דרכנו בחיים. חג הפסח מבטא את הערך הכי חזק ובסיסי של היהדות – ערך החירות. לצידה של החירות קמה החובה להיות הומניים ולדאוג לחלש/ה (לגר, ליתום ולאלמנה). החירות, היא גם הערך הבסיסי של הליברליזם. של דמוקרטיה. של שיוויון.
אז לא רק בגלל האביב והפריחה והיומולדת אני מוצאת יופי בזמן הזה– זה הזמן שבו יש הקבלה והשקה בין הערכים של שורשי המסורת היהודית עם תפיסות העולם החדש.. לכן הזמן הזה הוא הזדמנות טובה לעשות סדר בערכים שלנו, כפרטים וכחברה ולפתוח דף חדש. פסח נותן לנו הזדמנות לריסטארט, מזכיר לנו שחירות היא ערך חברתי ואישי נעלה, זכות בסיסית שלצידה חובה חברתית עמוקה. הלוואי שאנחנו בדרך לשם.
כל שנה בא חודש ניסן ומסמל לנו את החשיבות של חיים של חירות, חסד וחמלה. נקודה בזמן שמאפשרת התחלה חדשה:
לבחור להיות איך ומה ומי שאני רוצה – החירות "להיות" – Being
לבחור לעשות את מה שחשוב לי – החירות "לעשות" – Doing
ולהיות מחויבת לסביבה, לחברה שאני חיה בתוכה – Belonging
זו גם הזדמנות להזמין אתכם ואתכן להוסיף לסדר פסח שלכם מנהג יפה. שימו על שולחן הסדר ליד הכוס של אליהו הנביא כוס נוספת – כוס מרים – כוס מים חיים. זכר לבאר המים הקסומה של מרים הנביאה ש"הלכה" איתה במדבר הצחיח, נבעה בזמני הייאוש והשקתה את העם.
שיהיה חודש ניסן וחג של התחדשות, של חירות בחיים וחיים של חירות.
שנצא ממצריים שלנו, נשחרר נשתחרר
נתרענן, נפרח
ונמלא כוסות גדושות של טוב לדרך.
אולי יעניין אותך גם...
על החיים והחירות
יום ההולדת העברי שלי חל בשבוע שלפני פסח. מאז שילדתי את בתי תמר ביום הולדתי הלועזי, ואני חולקת איתה את אותו תאריך לועזי, אנחנו מציינות גם את יום ההולדת העברי שלנו. ככה יש לכל אחת את שלה, ולשתינו יחד את שלנו יחד. זה נחמד. בעצם, כשתמר נולדה, התחלתי להתעסק בתאריכים עבריים.
בכל אופן, ניסן זה החודש שלי. ואין הזדמנות טובה כמו יומולדת כדי לכתוב איזה הגיג חדש על חירות…
זה הזמן. זה ניסן. ניסן של ההתחדשות. ניסן של החיים. השנה העברית המקורית מתחילה בראש חודש ניסן וחג הפסח הוא החג הראשון בלוח השנה היהודי. כך בתורה השנה מתחילה בניסן, סמלו של החודש הוא טלה, וזה הזמן והמקום שבו מתחיל הסיפור שלנו כעם. כבת ניסן, זה הזמן של התחלת הסיפור הפרטי שלי. זמן הסגירה והפתיחה של המעגלים. לכן אני מתוכנתת אליו, מכווננת, מכוילת. ניסן זה הזמן בו קיבלתי חיים. זמן בו הבאתי לעולם חיים. כל שנה מחדש, קצת לפני פסח, יוצאת לעוד סיבוב. כך שכל העניין הזה של להתחדש, לחגוג, לפרוח ולהיות אביבית בא לי באופן טבעי. הסיפור של החירות לעומת זאת, זו כבר משימה טיפה יותר מורכבת.
ע”פ תורת החסידות והקבלה, סיפור מצרים נועד למהלך של עבודה פנימית המשמעות של “בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” משמעותה להתבונן ולראות את עצמך – פנימה. מה זה אומר לראות את עצמי כאילו יצאתי אני ממצרים? בעידן הזה שבו אנו חיות וחיים – מה זה אומר להיות בת חורין? איך זה אמור להרגיש? הרי כולנו עבדים של מישהו או של משהו. איך ובאיזה אופן אנחנו בנות ובני חורין?
אני חושבת שהדרך לשאלה הזאת עוברת ביציאה – בשחרור. בדברים שאני רוצה לשחרר מחיי, להשתחרר מהם. אלו יכולים להיות הרגלים. זו יכולה להיות עבודה. אלו יכולים להיות אנשים או מסגרות שמכבידים, שכובלים אותנו. זו היציאה ממצרים. אחרי שיצאנו, שחררנו והשתחררנו, אנחנו בני ובנות חורין לבחור את חיינו.
אני מאמינה שחירות אמיתית היא החירות לבחור. לבחור את חיינו. את דרכנו. חג הפסח מבטא את הערך הכי חזק ובסיסי של היהדות – ערך החירות. לצידה של החירות קמה החובה להיות הומניים ולדאוג לחלש/ה (לגר, ליתום ולאלמנה). החירות, היא גם הערך הבסיסי של הליברליזם. של דמוקרטיה. של שיוויון. זה היופי בזמן הזה – זה הזמן שבו יש הקבלה, השקה, שיקוף של השורשים והמסורת שלנו, עם תפיסות העולם החדש, העלים של האנושות. לכן הזמן הזה הוא הזדמנות טובה לעשות סדר בערכים שלנו, כפרטים וכחברה. פסח נותן לנו ריסטארט ומזכיר לנו שחירות היא ערך נעלה וזכות בסיסית, שלצידה חובה חברתית עמוקה.
כל שנה בא חודש ניסן ומסמל לנו את הדרך. לחיים של חירות, חסד חמלה.
נקודה בזמן שמאפשרת התחלה חדשה
לבחור להיות איך ומה ומי שאני רוצה – החירות "להיות" – Being
לבחור לעשות את מה שחשוב לי – החירות "לעשות" – Doing
ולהיות מחויבת לסביבה, לחברה שאני חיה בתוכה – Belonging
שיהיה חודש ניסן של התחדשות, של חירות בחיים וחיים של חירות.
שנצא ממצריים שלנו
נשחרר נשתחרר
נתרענן
ונמלא כוסות גדושות של טוב לדרך.
