חוק גישור חובה – ברכה או קללה?
החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, עבר ביום האחרון של הכנסת הקודמת רגע לפני שפיזרה את עצמה לדעת. לאחר דיונים רבים במורכבויות שיוצר החוק, העבירו חברות הכנסת שולי מועלם ומרב מיכאלי את ההצעה הבעייתית בהליך חקיקה מזורז בדרך של “הוראת שעה”. לשכת עורכי הדין הצליחה לדחות את יישום החוק ותחילתו נקבעה ליולי 2016, עוד חודשיים.
ועדת החוקה של הכנסת התכנסה לדון בתקנות לביצוע החוק אותם הגישה שרת המשפטים איילת שקד ומאז התקשורת חוגגת – “בשורה חדשה למתגרשים – גישור חובה בגירושין”. האמנם? האם זו בשורה טובה? האם יש אור במנהרת החושך של דיני המשפחה בישראל? שמחה רבה? לא ולא.
בתמצית – החוק קובע כי מי שמעוניין/ת לפנות לערכאה שיפוטית בסכסוך משפחתי (מזונות, רכוש, משמורת ילדים), יגיש תחילה “בקשה ליישוב סכסוך” לבית הדין הרבני או לבית המשפט לענייני משפחה שלא תכלול טענות או עובדות בקשר לסכסוך. בהמשך יתקיימו 4 פגישות “מהו”ת” (מידע, הכוונה ותיאום) בפני עובד/ת סוציאלי/ת למשך 45-60 יום שלאחריהם – או שיגיעו הצדדים להסכם או שמגיש הבקשה המקורית יפנה בתביעה מנומקת כדין לערכאה השיפוטית. רק אם לא ניצל זכות זו, יוכל הצד השני לעשות זאת. ז”א שמרגע הגשת בקשה ליישוב סכסוך נכנסת המשפחה ל”הקפאת הליכים” לתקופה של בין 60-ל 90 יום שבהן לא ניתן לפנות לביהמ”ש בבקשות לסעדים אלא במקרים מיוחדים (שטרם נקבעו בתקנות).
כמגשרת ועורכת דין בענייני משפחה וגירושין אני הראשונה לתמוך בגישור ובכל מנגנון שמקדם אותו. אני מאמינה שסכסוכי משפחה יש ליישב מחוץ לכתלי ביהמ”ש, בדרכי שלום ובהסכמה ושיש לעשות הכל כדי לקדם הידברות בין צדדים במקרי פרידה וגירושין. התקשורת חוגגת על גבם של עורכי הדין בתחום ומכל עבר נשמעת הטענה שהחוק נועד לצמצם את הניצול לרעה שעושים עורכי הדין על גבם של מתגרשים. נכון, ישנם עורכי דין נצלנים בכל תחום, לא רק בתחום זה, אבל יש לאמר את האמת – מדינת ישראל היא זו העושה עוול בלתי נסבל לזוגות מתגרשים והחוק הזה הוא עוד אחד בשרשרת העוול! החקיקה בתחום המשפחה היא שערורייה, מרוץ הסמכויות הוא רעה חולה שיש להוקיע אותה מן השורש, והעובדה שדיני המשפחה מתאפיינים בפיצול דינים וכפילות ערכאות היא התקלה הגדולה ביותר של השיטה.
החוק החדש המסדיר גישור חובה הוא עוד מעקף, עוד פלסטר, אולי אפילו חסם עורקים שעלול לגרום לתוצאות קשות. חוק שמסבך, שמעכב, שמרחיב את התלות של ציבור המתגרשים והמתגרשות במערכת לא יציבה. וכמו ברפואה – יש לטפל בשורש הבעיה ולא לעשות מעקפים הגורמים לפגיעה מערכתית שתוצאתה קריסה כוללת.
החוק עבר ויצא לביצוע תוך התנגדות של גורמים רבים העוסקים בתחום – אנשי ונשות אקדמיה (ובראשן – פרופ’ רות הלפרין קדרי ממרכז רקמן) ארגוני נשים, לשכת עורכי הדין וכן של גורמים בתוך המערכת המשפטית לרבות שופטים. וכל זאת מדוע?
די לניסויים בבני אדם! דיני הגירושין קורסים אל תוך עצמם, יד ימין לא יודעת מיד שמאל. אין דין אבל יש דיין, אין צדק אבל יש יותר מידי משפט. פוליטיקאים מרוויחים הון פוליטי על גב הציבור. המערכת יוצאת לגמרי מאיפוס, במקום לחוקק עוד חוק ולערבב שוב את הדייסה הזאת, תהיו אמיצים – ותעשו את הדבר הגדול – רפורמה אזרחית מלאה. קחו אחריות משפטית על המשפחה בישראל, בחקיקה אזרחית מסודרת. המדינה יצרה תמנון משפטי בדיני משפחה, והאחריות של בית המחוקקים היא לתת לאזרחיה חוק שלם, מסודר, ברור ושוויוני. לתת לנו דין שיהיה הדינא דמלכותא שלנו. לא טלאי על טלאי. דין כמו שדין צריך להיות.
הנה 7 דברים שלא מספרים לנו על החוק החדש.
1. מרוץ הסמכויות חי קיים ובועט מתמיד
מרוץ הסמכויות הוא שורש כל הרע בדיני משפחה בישראל. זו תופעה משפטית ייחודית לנו אשר ממריצה צדדים להגיש תביעות זה נגד זה ו”לתפוס” סמכות בבית הדין או בבית המשפט לפי היתרון היחסי שיהיה למי מהם בכל אחת מן הערכאות. תופעה שיוצרת סחבת, כאוס בזבוז משאבים, פגיעה בזכויות המתדיינים וילדיהם. במקום לבטל אותה חוקקו את החוק הזה. לא רק שמרוץ הסמכויות חי וקיים, הוא אפילו הוקדם – הוסף לו שלב מקדים, שלא אמור לעמוד בכללים שהיו עד כה. הפניה לבית הדין או לבית המשפט היא מיידית, קלה ופשוטה, (שלא כמו הגשת תביעה כפי שנהוג עד כה) ללא נימוקים או טענות כדי “לתפוס” סמכות. מרוץ הסמכויות הנה הומרץ. יאללה רוצו!
2. פגיעה בזכות הגישה לערכאה שיפוטית
זוהי זכות יסוד של כל אזרח במדינה דמוקרטית. הזכות לפנות לבית המשפט ולנמק מדוע נעשה לי עוול כזה או אחר או לבקש מהמדינה לסייע לי. על פי החוק החדש צד לא יכול לפנות לבית המשפט אלא רק בבקשה ליישוב סכסוך, שתתנהל בפני עו”ס ולא בפני שופט/ת. מגבילים את האפשרות לפנות אל הרשות השופטת בחוק. אפל משהו
3. הגבלת הפניה לביהמ”ש בבקשת סעדים דחופים או זמניים
עמים רבות הליך משפטי נפתח בבקשות לסעדים דחופים או זמניים שמטרתם למנוע שינוי של המצב הקיים בעת סכסוך משפחתי ושניתנים לרוב במעמד צד אחד (כדי למנוע מעשה של הצד השני), ולא ברור כעת כיצד ניתן יהיה לבקשם לאור התקנות המתגבשות. מדובר במזונות זמניים, בצווי עיקול למניעת הברחת כספים ונכסים, בצווים להוראה על טיפול רפואי, בצווי מניעה להעברת ילדים למקום מגורים מרוחק ועוד.
4. פגיעה בעקרונות השפיטה
החוק נותן סמכויות שיפוטיות ומעין שיפוטיות בידיהם של מי שאינם אנשי משפט – עובדים סוציאליים מקבלים במסגרת החוק סמכויות הנתונות ע”פ חוק יסוד השפיטה רק לשופטים. מערכת המשפט היא מערכת היררכית הכוללת זכות ערעור. שולחים את הצדדים להליך מזורז של 4 פגישות אצל עו”ס שיכול/ה לתת החלטות ולקבוע קביעות ואין על זה ערעור!
5. מניעת ייצוג ע”י עורכי דין ופגיעה בייחוד המקצוע
החוק החדש קובע במפורש שצדדים לא יכולים להיות מיוצגים בהליך המהו”ת. זה אומר שצדדים מגיעים מבלי לדעת את זכויותיהם, אין מי שיסיע להם, שיסביר להם, שימנע מהם לוותר על זכויותיהם. אמנם, העובדת הסוציאלית המטפלת בתיק יכולה לאפשר נוכחות עו”ד מטעם יחידת הסיוע,. אבל עו”ד כזה איננו מייצג את הצדדים בתיק ועצם נוכחותו עשויה לתת להם תחושה שהינם מיוצגים ומקבלים ייעוץ המגן על זכויותיהם, ולא כך הדבר!
6. אין דבר כזה גישור חובה!
גישור הוא הליך רצוני וולונטרי ואין בו טעם אם הוא נעשה בכפיה, בוודאי כשקיימים פערים בין הצדדים – פערי ידע, פערי כוח, פערים כלכליים. צדדים מוחלשים (בעיקר נשים) עשויים להגיע להסכמות ולוויתורים בהליך כפוי כזה כשאינם מיוצגים ויודעים את מלוא זכויותיהם. ומה במקרים של אלימות במשפחה? האם החוק מצפה מאשה או גבר הסובלים התעללות לשבת לגישור עם בן או בת הזוג המתעלל/ת? כפיית גישור בשלב מוקדם של התהליך, כשהצדדים אינם בשלים לקיים הידברות מצמצת את האפשרות להידברות אמיתית בהמשך הדרך.
7. קריסה מערכתית
לא ברור איך מערכת בתי המשפט תקיים את החוק הזה. מדובר במאות הליכים בשנה. אין כוח אדם, אין מספיק תקציב. גישור הוא הליך שדורש תשומת לב אישית, רגישות, סבלנות, אורח רוח מצד המגשר/ת שמנהל/ת אותו וכמובן ניסיון ורצוי גם ידע משפטי בתחום. איך תוכל עו”ס תוכל לתת מענה זה למאות זוגות? התוצאה תהיה הליך חלקי, לא יעיל ולא שלם, שיוביל לנזקים לא רק למתגרשים וילדיהם אך גם, לפגיעה בשמו הטוב של הליך הגישור.
רק לפני 20 שנה הוקם ביהמ”ש לענייני משפחה והנה כבר ממציא המחוקק המצאה חדשה, מנגנון חדש ומורכב ושוב סערה.
ואיך לטפל בשורש הבעיה? בחקיקה אזרחית בכל התחומים הנוגעים למשפחה, ביטול הדינים הדתיים וביטול סמכויות בתי הדין הדתיים (אלא אם זה בהסכמת שני הצדדים), ביטול מרוץ הסמכויות והצורך לרוץ להגיש תביעות. לאזרחי ישראל מגיע חוק אזרחי, שוויוני ופשוט. חוק שיאפשר לזוגות לפנות לערכאות במצבים מורכבים, ושייתן להם את המרחב הבטוח וההוגן לנהל הליכי גישור, והליכים ליישוב סכסוכים “רכים” יותר. אבל לא ככה. החוק החדש לא מקדם את הגישור, וגרוע מזה – לא מקל, ואפילו מקשה על זוגות מתגרשים.
אולי יעניין אותך גם...
חוק גישור חובה – ברכה או קללה?
שבועות הגיע. ספירת העומר מסתיימת – שבעה שבועות שלמים מפסח ועד עכשיו. 49. 7X7 – שבע בום. (כן כן, יש לי קטע עם שבע באופן כללי ובספירת העומר באופן ספציפי). זוהי מעין סגירת מעגל שנתית שנחגגת בחג השבועות. חג הביכורים, הקציר, מתן תורה, חג החלב והמים.
החג הזה מכיל הרבה משמעויות יפות בעיני, דווקא כאישה חילוניה. הרי אני לא חיה ע"פ התורה, אני חילונית שמקדשת ליברליזם וחירות, ותרבותי- תרבות יהודית, עברית, ציונית – תרבות ישראלית.
לא קשה למצוא מסרים טובים בחג הזה, גם למי שלא מעוניינ/ת במשמעויות הדתיות.
לברר ולברך על הטנא. מה שיש בו, כל הטוב שבו. זו בעצם הצידה שלנו לדרך. זמן טוב לשאול את עצמנו – על מה אני מודה? מה הדברים הטובים שיש בי? במה בורכתי? מה עשיתי השנה? מה השגתי? אילו הצלחות קצרתי? מה למדתי?
לדייק את התורה שלנו. נשמע מורכב? דווקא לא. אפשר לשאול מהי תורתנו? במה אני מאמינה? מה הערכים והעקרונות שלי? והאם אני סגורה על התורה שלי? האם יש לי הכללים החוקים הדרכים שלי לחיים? וזו בדיוק ההזדמנות ל"תיקון" – מה לא ברור ולא מסודר לי – זה הזמן לברר ולתקן. לשאול שאלות ולחפש תשובות. לסדר לי תורה ברורה בהירה, באווירת החג שאומר – הנני. אני כאן ומוכנה לדרך, לקיץ, לרבעון האחרון של השנה.
ולשמוח על כל השפע שעל שולחננו, להכין מטעמים טובים, לשבת בנחת תחת גפננו ותאנתנו. ולאכול עוגות גבינה.
ספירת העומר שלי היתה לא הכי הכי. כל התקופה הזאת אני סוחבת כל מיני מועקות של החיים. תיקים עצובים וכואבים מונחים לי על שולחן העבודה. מיני מחלות של סוף אביב תפסו את הבית. נתפס לי הגב. הפסקתי עם הסיגריות. נאבקתי בפחמימות. כך שמפסח ועד שבועות, שבעה שבועות, באופן כללי, לא משהו אצלי.
עכשיו תורה.
הנה זה הגיע. ממש בסיום הספירה אנחנו שולחים את בכורתנו לקיץ של החיים שלה, מעבר לים באמריקה הגדולה. הפרח בגננו, הצברית הפרטית שלנו נוסעת כשליחה (משלחיסטית בשפתה) של תנועת הצופים לייצג את ישראל ולהביא את הרוח הישראלית לקהילה היהודית שם.
כבוד. גאווה. חששות. מועקה. שמחה. נחת. וכבר געגועים.
אני מניחה שאין אמא ששולחת את ילדיה לקצה השני של העולם שלא חווה את תחושת המחנק הזאת בגרון. אין אמא שלא מתהפכת על משכבה בלילות עם מחשבות ודאגה. אין אמא שלא מתקשה להפרד, במיוחד בפעם הראשונה ולכלכך הרבה זמן. אני מסבירה לעצמי שזו דרכו של העולם, ובמיוחד אומרת לעצמי שוב ושוב ושוב – עכשיו תורה. בכורתנו המופלאה. הטנא שלה מלא בכל מה שנתנו לה. גידלנו, תמכנו, טיפחנו, השקינו באהבה והצמחנו נערה לתפארת. חמסה חמסה חמסה חמסהעליה טפו טפו בלי עיןהרע.
עכשיו תורה. לקחת את הצידה הזאת, לאסוף את הטנא שלה, את התורה שלה, את שפע הטוב שבה – ולהמריא. אני אשאר פה להתגעגע ולבכות לבד בחושך (ובאור). בכי ונהי יהיו כאן בטוח. וכבר אני מודה על הטכנולוגיה והמסכים וכל מה שיאפשר לנו להרגיש אותה, אפילו טיפה, מהקצה השני של העולם הזה. לכבוד הנסיעה, כחלק מארועי הפרידה, הזמנתי את המשפוחה לארוחת שבועות מוקדמת כבר בשבוע שעבר. כך שאני כבר סיימתי את השיגעון של שבועות, עם שולחן מלא כל טוב בשפע צבעוני ושמח.
שיהיה חג שמח וקיץ נעים נעים.
