שיוויון והיפוכו במשפט הישראלי

איפה הוא השיוויון בין נשים וגברים בישראל? ואיפה הוא איננו? זו שאלה שאנחנו עסוקות בה המון בשנים האחרונות. המילה הכי מדוברת בשיח הישראלי של נשים/גברים ובמיוחד בכל הנוגע להורות – שיוויון.

שיוויון איננו נמצא, באמת שאיננו – בחקיקה אזרחית של דיני משפחה. שיוויון לא נמצא בחוק. כי אין חקיקה אזרחית בדיני משפחה. הכנסת לא חוקקה. עד היום לא חוקקה. רק חוק יחסי ממון חוקקה. מזמן. זה החוק האזרחי המהותי בדיני משפחה. וגם הוא חוקק (בשנת 1973) אחרי שנים של פיתוח משפט שיוויוני בענייני רכוש ממון על ידי ביהמ”ש העליון.

איך זה עובד? ולמה צריך לשנות את זה?
במדינת ישראל אין חוק מזונות ילדים אזרחי. גם אין חוק “אחריות הורית” אזרחי. יש סעיף אחד בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ששואב את כוחו מההלכה (חזקת הגיל הרך), ויש את חוק המזונות האזרחי, (חוק לתיקון דיני משפחה מזונות) ש”זורק” אותנו לדינים דתיים. חוק המזונות האזרחי קובע שמי שיש לו “דין אישי”, (מי ששייך לדת מסויימת שיש לה דין מזונות) – יחול עליו הדין הדתי. ומי שאין לו דין דתי (נגיד חסר/ת דת) יחול עליו החוק האזרחי – שאומר בגדול את מה שנפסק בפסק הדין החדשני. גם חוק המזונות האזרחי וגם פסה”ד החדש מייצגים תפיסה אזרחית שיוויונית בין הורים בהתחשב בנסיבות החיים.

אם אני יהודי/ה = יש לי “דין אישי” ולא יחול עלי חוק המזונות האזרחי.

מה כן? אצל היהודים מדובר בחברתנו משכבר הימים, זו עם המחלף באיילון, ההלכה.
זו ששנים הלכה והלכה והשתפרה והתאימה את עצמה לזמנים המשתנים עד שבמאה האחרונה, בחסות מדינת ישראל, פשוט נתקעה. הפסיקה ללכת. היא פגשה בשיוויון ונעצרה. כי שיוויון והלכה לא הולכים יחד. אין שיוויון בין נשים וגברים. ואין שיוויון במשפחה היהודית.

דיני האישות היהודיים יוצאים מתוך נקודת הנחה ומבסיס מוצק – אין שיוויון משפטי בין נשים וגברים. הם שונים זה מזו בחובות ובזכויות ובכל המהויות שלהם. אין שיוויון בהלכה. נקודה. כמו שמן ומים.

“הילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו?” (עמוס ג’ ג’). לא! אין מצב שזה נועד להיות כך – ששיוויון והיפוכו ידורו יחדיו באותה שיטה משפטית. אי אפשר היה בכלל לחשוב על זה! וזה בלתי אפשרי ליישום. ברור שאלו שתי תפיסות מנוגדות לחלוטין. לכן זו מהפכה. מהפכה פמיניסטית. מהפכת השיוויון. מהפכת זכויות האדם.

לא יכול לעבוד שיוויון ואי שיוויון ביחד. לא הולך. איטס טו קומפליקייטד אינעל דינא!

וכך, מאז הקמת המדינה, אנחנו תקועים עם השיוויון במחלף ההלכה, וכל פעם מחדש בית המשפט העליון נדרש להוציא אותנו מהבור ולעשות לנו סדר, לכוון אותנו עוד קצת ועוד קצת לכיוון הנכון המתבקש, לאותת לנו, לשים אורות אזהרה ואפילו לעשות בעצמו עבודה של פרשנות הלכתית יצירתית, שזה גם יפה. אבל זה לא אמור להיות תפקידו לש ביהמ”ש. וזה קורה לאט. כלכך לאט קורה. בית המשפט העליון נאלץ לעשות את עבודת הכנסת, וגם קצת את את עבודתה של ההלכה. בפסק דין של 120 עמודים, מראה שהכללים המשפטיים האי שיוויוניים צריכים לעבור שינוי כדי להתאים למציאות החיים החדשה. פרשנות משפטית לוקחת זמן, והיא מורכבת כי היא לא יכולה לשנות את החוק היבש. ורק הזמן יגיד איך הפסיקה הזאת תתפרש בבתי המשפט ובבתי הדין בתיקים של משפחות אמיתיות. עושה רושם שבית המשפט העליון עוזר להלכה לקחת צעד קדימה ואני מניחה שזה ישפיע גם על פסיקות רבניות לנוע לעבר שיוויון. יחד עם זאת, כפי שהדברים מתנהלים בתחום הזה – הדין הולך אחר הדיין, כל שופט/ת בגישתו וגישתה, כי הכל נתון לפרשנות. ובעיקר כי אין דין, אין חוק.

ברור לי שהפסיקה הזאת תגרור אחריה עידן חדש של תוהו ובוהו משפטי בגירושין בישראל. שוב, עוד פלסטר שבית המשפט העליון חייב לשים על פצעי המשפט. לכן בגירושין צריך להימנע מהליכים משפטיים ולעשות הכל כדי לסייים את זה בהסכם הוגן.

דרוש תיקון מלא לדיני משפחה!

הפסיקות המהפכניות הללו הן קריאה ברורה לכנסת ישראל לעשות רפורמה ולחוקק את קודס דיני המשפחה הישראלי. אבל זה לא תיקון. זה מעט מידי, מאוחר מידי, ולא טוב מספיק. פסקי הדין ימשיכו להתוות דרך, יתנו יותר לגיטימציה לחשיבה משפטית שמתפתחת בשנים האחרונות בבתי המשפט לענייני משפחה וישפיעו בוודאי על עולם הגירושין הישראלי, ולא נראה לי שלטובה. בסופו של פסה”ד הארוך והמנומק לתפארת (אזרחי), יוצק לתערובת את “דין הצדקה” ובכך מבהיר שאנחנו עדיין במסגרת ההלכה, גם אם התוצאה היא שיוויונית.

האמת, אותי זה מרגש ומתסכל במידה שווה.

מרגש שיש שופטות ושופטים בירושלים – יש דיון מעמיק בסוגיה שסופו בהחלטה פה אחד שהיא הכי הגיונית בעולם. ועדיין מתסכל – כי זו רק פיסה קטנה בתיקון הגדול הנדרש כדי לייצב את משפט המשפחה. מתרגשת כי ביהמ"ש העליון אומר משהו חדש ומשמעותי שמעורר שיח ועושה קצת שכל. מצד שני מתוסכלת מהידיעה שזה לא.
ביהמ"ש העליון עושה את מה שהכנסת לא עושה, לא יודעת לעשות, לא אמיצה ולא מצליחה לעשות כבר שנים. לחוקק דיני משפחה אזרחיים – שמתבססים על עקרון של שיוויון ולוקחים בחשבון את כל האפשרויות הרחבות הקיימות לקיום משפחה בישראל, ביחד ובנפרד. הכנסת כבר בחחנה ועסקה בנושאים האלה (בועדות שניט, שפימן, שנהב) אבל לא מצליחה לחוקק כלום. כפי שכתוב וברור מפסק הדין – הנסיבות משנות ממקרה למקרה. תמיד. ובדיני מזונות, דיני הורים וילדים – הכל הכל תלוי בנסיבות כי אין דבר כזה “משפחה נורמטיבית” או “משפחה רגילה”. כל משפחה היא רגילה או לא רגילה בדרכה המיוחדת לה.

ובינתיים – המלצה פרקטית ממני.

עד שהכנסת תתכנס, ועד שיהיה חוק, ועד שיהיה סדר, ועד שיבוא משיח: אם אתן/ם מעוניינות/ים בחיים משותפים , בכבוד, רעות, שיוויון והדדיות, אם הבנתם/ן שלא כדאי להסתמך על המשפט הישראלי להגן עלינו ועל משפחתנו וילדינו בשעת משבר (כי הוא לא משפט אלא תערובת מבורדקת של דבר והיפוכו) – 

תעשו לעצמכן/ם טובה גדולה – אל תתחתנו ברבנות. תחתמו על הסכמים. ואם חלילה לא צלחה דרככם – תעשו מאמץ ועלו על הגשר.

דברו איתי, אספר לכם איך.