חתונה שווה (ובמילים אחרות: #מהפכהבשמחה)
אני עוסקת בקידום נישואים אזרחיים ושוויון בדיני משפחה בישראל למעלה מעשור וגאה להיות שותפה לעשיה המבורכת הזאת של טקסי חתונה מחוץ לרבנות. לתנועה הזאת נתתי את השם #מהפכהבשמחה – משום שאני מאמינה שהדרך היחידה להחליש את הכוח של החרדים על חיינו היא יצירת מציאות אזרחית חברתית שעוקפת את המנגנונים שהמדינה מפקידה בידיהם.

מה שקרה עם הרב חיון היה משהו שאנחנו, מי שעוסקים במאבק הזה ובמהפכה הזאת שנה שנה יום יום, מחכים ומצפים שיקרה מאז שחוקק הסעיף שהופך אותנו לעבריינים, לכאורה.

זה הרי אבסורד – מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם המערבי בו אין חופש דת ליהודים! מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם בה יהודים לא יכולים לחגוג את יהדותם כרצונם ושבה יש כפיה דתית בלתי סבירה על חיי הפרט והמשפחה, בכינונה ובפירוקה.

הציבור הישראלי מואס באקט הכפייתי, הכמעט אלים הזה, שמכריח יהודים בישראל להינשא רק בדרך יהודית אחת ויוצר מציאות של טקסי חתונה ללא הרבנות. זה קורה בציבור החילוני ובציבור הדתי על כל גווניו. במקביל – המשפט הישראלי מאפשר להתרחק מהדין הכפייתי ועדיין לחיות חיים משותפים כזוג ומשפחה עם זכויות (וחובות) כמו זוגות נשואים, בין אם בדרך של נישואים אזרחיים בחו”ל ובין אם בדרך חוזית / הצהרתית כידועים בציבור.

האבסורד של החוק הישראלי נחשף

פרשת מעצרו של הרב חיון מראה לנו איך יכולה הרבנות הראשית להשתמש בסמכויותיה ואפילו בניגוד לחוק לצורך כפיה דתית. כאילו שעצם קיומה איננו כפיה דתית מספקת. כדי להבין איך הסיפור הזה קורה – צריך להבין את הלופ שיש בחוק – את הפלונטר שהופך את ה”עבירה” לכאורה של חתונה מחוץ לרבנות ל”פשע המושלם”.

העבירה של אי רישום נישואין קיימת בחוק נישואין וגירושין (רישום) משנת 2013. כל העוסקות והעוסקים בתחום מודעים לה ועסוקים בזה. האמת, שהייתה ציפייה אמתית ליום שבו ייעצר רב / עורך טקסים על הבסיס הזה. הרב דובי חיון זכה בבכורה.

3 עובדות חשובות על “העבירה” לכאורה:
1. הסעיף חוקק במחטף בשנת 2013 במסגרת רפורמה בשירותי הדת שקיבלה את השם “חוק צוהר”. לפני חקיקת החוק – העבירה של אי רישום נישואין הופנתה לחוק העותומני ומעולם לא נאכפה.
2. העבירה המדוברת איננה קיום טקס נישואין מחוץ לרבנות. העבירה היא אי רישום הנישואין. בחוק יש סתירה פנימית – לופ: המדינה נותנת לרבנות את הסמכות לרשום נישואין. הרבנות לא מאפשרות רישום של נישואין שנעשים ע”י מי שאינם רבנים מוסמכים שלה. כך יוצא שגם אם היינו רוצים להרשם, זה לא מתאפשר. לכן – העבירה איננה עבירה פשוט משום שאין אפשרות לפעול על פי החוק ולהירשם. העבירה חלה בעצם רק על זוגות שנישאים עם רב של הרבנות שיכול לרשום את הנישואין, ולא הוא ולא הזוג מקיימים את חובת הרישום ברבנות ע”פ החוק.
3. לפי חוות דעת של המשנה ליועמ”ש משנת 2017 – חובת הרישום הנ”ל עשויה לחול, אם בכלל, רק על רבנים העורכים חופות אורתודוקסיות כדין תורה – בין אם הוסמכו ע”י הרבנות ובין אם לאו. לכן – מי שאינם רבנים לא מסתכנים, אפילו אם הטקס עצמו הוא טקס הלכתי לחלוטין. במכתב של פרקליטות המדינה לשר הדתות מלפני כחודשיים הובהר שהפרקליטות לא תעסוק באכיפת החוק משום שבעת חקיקת החוק לא התייעצו עם משרד המשפטים, ומשום שלשון החוק והפרשנות שלו עמומה, מורכבת ולא ברורה.
וכך הופכת חתונה מחוץ לרבנות לפשע המושלם.

המשפחה הישראלית, הזכות להקימה, לקיימה ולפרקה – כל אלה נשלטות ע”י הרבנות הדתית החרדית שכך שולטת בחיינו.
ככל שהמדינה מתבגרת והציבור הישראלי מקבל על עצמו אחריות ובעלות על היהדות במנותק מהרבנות, כך הולך כוחה של הרבנות ונחלש וכך היא נעשית יותר קיצונית.
וזה הכל פוליטי, כי נישואין וגירושין זה פוליטי ודפיה דתית זה פוליטי, וקואליציה עם מפלגות חרדיות זה פוליטי. וסטטוס קוו זה פוליטי.
אבל באהבה אין סטטוס קוו. והציבור כבר לא מטומטם והוא מפסיק לשלם.

פושעי אהבה לדין – הסגרה קולקטיבית 

מעצרו של הרב חיון הכה את הציבור בתדהמה ואנחנו כמובן ניצלנו את המצב ויצאנו לפעולה. במהירות, באמצעות כל מה שלרשותנו (פייסבוק וואטסאפ ושאר טכנולוגיות) הרמנו מחאה יצירתית ומגניבה ביותר.
יצאנו יחד – עורכי ועורכות טקסי חתונה, מכל הארגונים והזרמים, ביחד עם זוגות שהתחתנו מחוץ לרבנות לתחנות המשטרה בתל אביב ובירושלים “להסגיר את עצמנו”.

יחד איתי הגיעו החבר’ה שלי מהויה, רבות חילוניות ורבנים קונסקבטיביים ורפורמים, והגיעה דנה שהתחתנה מחוץ לרבנות שבוע קודם עם שמלת הכלה שלה, וזוג שהתחתנו בהויה עם התינוקת שרק נולדה להם, מאשה ואוהד כהן, שנאבקים למען נישואים אזרחיים מאז שסורבו לנישואין ע”י הרבנות בשנת 2012 – כולנו יחד באנו בשמחה להסגיר את עצמם על עבירה שלא באמת קיימת.

ומה מעמדם של מי שמתחתנים מחוץ לרבנות?
כל הזוגות הללו, וכל אלפי הזוגות שהתחתנו ומתחתנים ויתחתנו בישראל מחוץ לרבנות – חיים בישראל כזוגות נשואים לכל דבר ועניין. הם מוכרים כזוג וכמשפחה על פי המשפט הישראלי, אך אין להם אפשרות לרשום כאן את הנישואין הללו, גם אם היו רוצים. וזה, אבסורד בלתי נסבל. כי רישום אזרחי אמור להיות אזרחי, ומה בין זה ובין רבנות?

והמשטרה – המשטרה כמובן שלא קיבלה אותנו. כי היועמ”ש נתן הוראה שאין לחקור בעבירה הזאת. כי זו לא עבירה וכי אנחנו לא מפחדים ולא מפחדות. כי המאבק שלנו צודק, וכי אי אפשר לעצור אלפים של זוגות שאוהבים ומתחתנים חופשי בארצנו.
האמת, שהרגשתי קצת כמו הנערה שהייתי פעם, בת 17 – גם עשיתי שמח, גם עשיתי בלאגן וגם “הלכתי על הקצה” תוך ידיעה שאני בטוחה, שאני לא מסתכנת, כי אני עושה משהו צודק, וראוי וחוקי למהדרין.

זה היה ללא ספק אחד השיאים עבורי כאקטיביסטית של אהבה.