חודש חדש בפתחינו, חודש תמוז.
תמוז עושה לי בלוז. אולי זה מהשיר של נעמי שמר "עצוב למות באמצע התמוז"? זה שנורית גלרון שרה כל כך עצוב כמו שרק היא יודעת .

יש משהו בתמוז שהוא עז יותר. בהכל.
תמוז הוא זמן של טרגדיות. לא רק היסטוריות. בזמן תמוז הים לא שקט. יש זרמים, מערבולות, סחף חזק. 

תמוז נקרא על שם אל שמש בבלי קדום.
מוזר שחודש עברי נקרא בשם של דמות שסגדה לשמש וראתה בה את מקור הכוח והאנרגיה הבלעדי. זה הזמן שלפני גילוי האלוהים. הסגידה לשמש היא אולי פרהיסטורית, אבל אפשר להבין אותה. הסגידה לשמש היא הסגידה לטבע, לחוקיות המיוחדת, הבלתי נתפסת והפשוטה שבו. מי שחיים וחיות ללא אמונה דתית, מייחסים לטבע, ולא לאלוהים, "כוח על" עם כללים משלו. הטבע לא כפוף לשום כוח מלבד הכוח של עצמו.   

תמוז הוא השמש.
כמו תפוז כתום בוהק. תמוז הוא השמש, שנמצאת מיליוני קילומטרים מאיתנו, אך היא שורפת ומחייה באותה מידה עוצמתית וקיצונית. אולי חודש תמוז בא לסמן לנו את קטנותו של האדם (שלנו) אל מול הכוח העצום הבלתי נגמר של הטבע, שהשמש, יותר מכל, מייצגת אותו. לכן, כחילוניה, אני כלכך אוהבת את הביטוי "בעזרת השמש". זה המקור של הכל, לא? בראשית היה אור.

חודש של התחלות וסופים, אבלות וים סוער.

חודש תמוז הוא יריית הפתיחה הרשמית של הקיץ, החום, החופש הגדול והים. והוא גם הרבעון האחרון של השנה העברית, סיום שנת הלימודים. להזכירנו (ויש יאמרו, לעודדנו) שהתחלות וסופים תמיד מגיעים יחד, כמו שנאמר במסיבות הסיום שאין לנו בתמוז הזה – כל סוף הוא התחלה של משהו אחר…
ימי בין המצרים מתקרבים. ימים הקשורים לחורבן הבית ומציינים את ימי הצרה והמצוקה. זהו זמן בו נהוגים במסורת מנהגי אבלות – לא לקיים שמחות וחתונות, לא לשמוע מוזיקה, הגבלות באכילת בשר ושתיית יין, וכן, נהוג גם שלא לעשות עסקאות ולא לחתום הסכמים. סוג של מגבלות סגר קורונה, שנועדו לשם הזיכרון. בישראל, שבה יש שליטה דתית על חיי הפרט והרבנות שולטת במסורת היהודית אף נקבעו ימי בין המיצרים כזמן איסור חתונות. כל עדה דתית עם מנהגיה, וככל שמתקרבים ל 9 באב כך האיסורים גוברים. אולי שמתםן לב אבל גם ההגבלות החדשות לאירועים בעקבות הקורונה ממוסגרות לזמן הזה שבין י"ז בתמוז ל ט' באב. ככה זה בפוליטיקה של דת ומדינה. 

לא חודש משהו, אה?

מנסה בכל זאת אופטימיות – שימו לב… חודש של הזדמנויות ותיקון!

בין המיצרים מציינים את חורבן בית המקדש והיציאה הכואבת לגלות. 2000 שנה עם ישראל מצפה ומייחל לגאולה, שכדי להביא אותה עלינו לתקן את מה שגרם לה. אהבת חינם במקום שנאת חינם.
בטקס החתונה מסמלת שבירת הכוס בדיוק את זה – את השבר והייחול לתיקון. את ההזדמנות. את השברים ותיקונם. לשים את הזיכרון של החורבן על ראש שמחתנו. לזכור ולהזכיר את הדרוש תיקון.  אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי. גם בטקסי החתונה שאני עורכת, אני מזמינה את הזוגות לבטא ברגע הזה של שבירת הכוס את התיקון שהם מבקשים להביא לעולם. את הכמיהה לשלום ולשיוויון. הרי כבר שבנו לירושלים, השאלה איזו ציון זו? ואיזו ציון היא יכולה וצריכה להיות.   
ובהסתכלות לעבודה הפנימית, הרוחנית, האישית והחברתית שלנו – תמוז מסמל בעיני תהליך שראשיתו במכשול או קושי, או אסון כלשהוא (גלות, אובדן. ואולי אפילו עכשיו אנחנו גם בסוג של גלות מהחיים שהכרנו), ותיקונו של הקושי על ידי פעולה, מעשה או התנהגות שיש בהם כוונה ומידה טובה לשם תוצאה של אהבה, חסד ורחמים. 

וזאת אולי הגאולה האמיתית. או פשוט קארמה טובה.