לא יאומן – חודש אלול כבר כאן.
חודש הסליחות, הרחמים והתשובה כהכנה לימים הנוראיים. כמעט השלמנו מעגל והנה אנחנו בחודש המסכם של השנה העברית. 

השבוע נפרדנו מפרופ' רות גביזון ז"ל.
כלת פרס ישראל, מסמלי המופת והדגל של המשפט הישראלי, לוחמת צדק, חירות וזכויות אדם ואין ספק שאחת הנשים המבריקות והחריפות שידעה המדינה שלנו. 

פרופ' גביזון ז"ל היתה עבורי מקור השראה והשפעה על החשיבה והעשייה לאורך שני העשורים בהם אני עוסקת במשפט, דת ומדינה. אני מלאת הערצה על הדרך חסרת הפשרות והאמביציה של פרופ' גביזון שבעולם של רוב גברי ומאבקים, גם על בסיס אישי, היא עשתה את שלה – פילסה והאירה דרך של חשיבה משפטית ועשיה למימוש ההבטחה הציונית והחזון האפשרי של מדינה יהודית ודמוקרטית – עד הסוף ובלי להתנצל. 

פרופ' גביזון ז"ל הותירה אחריה כתבים, ספרים, מאמרים רבים שנגעו בסוגיות הכי כואבות וקונפליקטואליות בלב ליבה של החברה הישראלית. ביחד עם הרב יעקב מדן יצרה את "אמנת גביזון-מדן", ממנה למדתי בתחילת הדרך שמאבקים למען צדק ושוויון הם חשובים, אבל פתרונות לחילוקי דעות ערכיים ופערים בתפיסות עולם אפשר להשיג רק בדיאלוג ודו שיח יצירתי שמבקש ליצור מציאות של טוב משותף, של הסכמה, של איחוד, של Win-Win, של "זה נהנה וזה לא חסר". לאמנת גביזון מדן אני קוראת "אמנת ג"מ" – גם על פי ראשי התיבות של יוצריה (גביזון-מדן) וגם משום שהיא מייצגת את הרעיון שאפשר לקיים כאן חברה שהיא גם וגם.

בשבילי, המורשת של פרופ' גביזון היא אומנות הגישור החברתי – יצירת מכנים משותפים על בסיס אינטרסים ולא עמדות, גם כשמדובר בקונפליקטים חברתיים, זהותיים ותרבותיים מורכבים, ולא רק בסכסוכים בין אישיים.  צריך להתאמץ לשוחח, להבין, לקבל ולהכיר כדי שזה יקרה. 

הפרידה הכואבת מהאישה הגדולה ופורצת הדרך הזו מחדדת את החשיבות שיש לחיים בעלי משמעות, ערך ועשיה. הגוף יכול לסיים את תפקידו בעולם אך המורשת הרוחנית שנותרת, תמשיך לחיות גם לאחר לכתנו. 

פרופ' רות גביזון. 1945-2020.
יהי זכרה ברוך.

#מה_הזמן_מסמל_לי
חזרה לעיגול הנסגר של אלול. שמתי לב שהזמן הזה מסמן לי הכל באות העגולה ס.
סוף השנה. סיכומים. הדרך שיצאנו אליה בתחילת תשרי תש"פ מסתיימת. סיום. 
אחד הפירושים למילה אלול הוא התבוננות וחיפוש – בבחינת הזדמנות אחרונה, לפני הספתח של השנה הבאה, להתבונן ולבדוק את מעשינו וליבנו. 

אלול נקרא גם חודש הסליחות. בעיקר לעצמנו, על מה שעשינו, או על מה שלא.
זה לא שבמשך כל השנה אין לנו הזדמנות להתבוננות פנימית ולגדילה משמעותית, אלא שבמשך רוב חודשי השנה אנחנו במרדף הבלתי פוסק של החיים שבאופן טבעי משכיח מאיתנו את האמת. האמת הפנימית והנקייה של כל אחד ואחת מאיתנו. בינו לבין עצמו. בינה לבין עצמה.