כיפור תשפ"א. ספטמבר 2020
גדלתי בבית חילוני למהדרין. בית שלא נהוגים בו מנהגים דתיים. בכלל לא. 

לא צום בכיפור, לא בית כנסת. סדר פסח כן, עם הגדה והכל. ערב ראש השנה כן. נרות וברכות בחנוכה, שמחת הביכורים בשבועות, פורים עדלאידע – כן. 

תרבות יהודית ישראלית חילונית בלי בית כנסת אבל עם טקסי חיים ומסורת החגים שהייתה בעיקר אירוע של התאספות יחד ואוכל. מלא אוכל. התקהלות משפחתית, שמחה ואהבה ונחת. בברכת ״העיקר שנפגשים״ שהייתה אומרת דודה נחמה שלי ז״ל.

מאז שנכנסתי להֲׂוָיָה ונחשפתי לעולם ההתחדשות היהודית, ביחד עם גידול הילדים הקטנים – גיליתי (לתהדמתי החילונית) שרבות ורבים בציבור החילוני בישראל עושות.ים כיפור, כולל צום ובית כנסת.

בח״י שנות אמהותי, פגשתי ברחובות השכונה הורים בהשגחה על הילדות-ים על האופניים, שכנים, שכנות בדרכם לבתי הכנסת. גיליתי שהמון חילונים וחילוניות ממש צמים וצמות. לא תיארתי לי. מעולם לא צמתי… זה לא קשור אלי בשום דרך. אבל עם ה"התחזקות" היהודית חילונית שלי, והסקרנות, שאלתי שאלות, התעניינתי, ביררתי וגם ניסיתי. היו כמה ימי כיפור שבהם צמתי. הלכנו לבית כנסת. והלכתי גם לבד. זה עורר אצלי הרבה שאלות ברמה האישית והחברתית. ההרגשה היתה בעיקר של פליאה וסוג של כעס על ה"תרגיל" הזה שהיהדות מאפשרת – לא משנה מה נעשה במהלך השנה, נפשע, נחדל, נרע, נזיק – יבוא יום הכיפורים ונקבל הזדמנות חדשה, לכפר על הכל. נצום, נתענה, נלבש לבן, נתעטף בתלית, נשמע את תקיעת השופר, נתפלל, ננוע כעלה, נכה על החזה ונתחנן על נפשנו "סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ". וזה ייגמר, ותתחיל שנה והכל חוזר חלילה. הלם! ככה מלבינים עוונות? חטאים? פשעים? כנראה. 

#מצאתי_לי_תשובה

בשנה שעברה, הבנתי וגמרתי אומר סופית – אני לא צריכה את זה. זה באמת לא מדבר אלי. אני כפי שאני, ביני לביני, במקום שבו אני חיה – לא מתחברת לתפילות ולאווירה הבית כנסתית הזאת. אולי, אם הייתי חלק מקהילה, הייתי מוצאת את מקומי שם, היה לכך ערך חברתי תרבותי רוחני עבורי. אולי אז הייתי מתחברת, אבל אחרת. 

אני לא זקוקה לתפילות ולצום, להתייסר ולבוא עם עצמי חשבון. אני עושה עם עצמי חשבון כל יום, כל השנה. זה חלק ממני. לא רק, אבל הרבה בזכות השירות בחיל האוויר, שם ה"תחקיר" הוא א.ב. של כל דבר.  לשאול, לברר, להבין, ללמוד מזה ולתקן. ככה נשתפר. הדבר הזה טבוע בי מילדות, כיאה לבת של אמאואבא שלי… ובהמשך, בצבא זה נצרב. 

#הולכת_חוקרת

שירתתי בחיל האוויר, זה היה לפני המון זמן. שם הוטמעה בי מלאכת התחקור. באמתע השירות רציתי והצלחתי להחליף תפקיד קצונה ומצאתי את עצמי שלישת טייסת העמק. וכך זכיתי לשרת תחת פיקודו של ה-מפקד, האלוף, החבר, המנהיג, הג'ינג'י – אליעזר שקדי. עוד יותר זכיתי ששקדי ואני נשארנו בקשר טוב, משפחתי וקרוב כל השנים מאז, והוא ללא ספק אחד האנשים המשפיעים עלי ביותר. מורה דרך, דוגמא מופת והשראה למנהיגות, צניעות, יושרה ושכל ישר – בן אדם פשוט נדיר. 

מה זה קשור לכיפור? ובכן, שם בטייסת העמק של יזרעאל, אצל שקדי במשרד, קיבלתי את אחד השיעורים החשובים בחיי על "סליחה". על הכרה ברגשות שאי אפשר לשנות. על כוונות, מעשים ולקיחת אחריות.  

היתה לי תקלה עם קצין בטייסת, טייס צעיר שדיבר אליי לא יפה ואני נורא נעלבתי ונפגעתי ממנו. כמו רוב הסכסוכים – הייתה בינינו אי הבנה וכל אחד חווה והבין את המציאות בדרך אחרת. הוא בא אלי בטענות, אני הסברתי, הוא אמר שאני מבלבלת תמוח, כעס, צעק ובגדול אמר לי שאני קקה של שלישה. ואני כולה ילדה בת 20, מה זה בא הצעיר המתנשא הזה וככה מדבר אלי? מעליב. פוגע. מבעס. 

שקדי עשה בינינו גישור. בשנת 1992 עוד לא השתמשו במונח הזה, ״גישור״. זה היה כנראה ״פגישת בירור״ יעני פ"ב (יש דבר כזה?…). זו הייתה הפעם הראשונה (ואני מניחה שהבודדה…) שבה שמעתי גבר בתפקיד בכיר, בסביבה היררכית, סמכותית, גברית, צבאית. מפקד טייסת ראבאק (!)… מדבר על רגשות ועל פגיעות. ומסביר לטייס הצעיר (והחצוף יש לומר! ) מה ולמה ואיך חשוב וצריך להתנצל. לבקש סליחה גם אם לדעתו הוא צודק. 

אז הוא ביקש סליחה (לא בכנות יתרה…) אבל זה איפשר לשנינו לסגור את הסיפור ולהתקדם.