#נשים_גיבורות

חודש דצמבר חשוך, הימים קצרים, חורף אמיתי, גשם, רוחות וסופות, אחרי שבכסלו נרקיס הופיע "בטבת ברד…" (נעמי שמר). ובתוך החורף, הקור וההתכנסות בחושך אנחנו בעיצומו של חג האור.

טבת הוא החודש העברי של סוף השנה האזרחית.

מסמן שמשהו חדש חדש מתקרב ועוד רגע כבר אפשר לסכם את 2020 (מה יש כבר להגיד על השנה ההזויה הזאת שעדיין לא אמרנו?). אבל בואו נעזוב את זה, בשבילי העיקר בחודש טבת הוא הטובות והגיבורות.

בראש חודש טבת נחגג עיד אל בנאת – חג הבנות, המעלה על נס את העוצמה הנשית: הגבורה, החוכמה והאחווה של נשים לאורך הדורות. 

"מִי שֶׁיִּרְצֶה לָקַחַת מִן הָאוֹר – הָאוֹר הוּא נַחֲלָתוֹ" כתבה דליה רביקוביץ' , ומסמנת את התפיסה שהאור, האומץ והגבורה הם בחירה ומרצון, זה לא משהו ש"קורה" לך מבלי להתכוון ולהתמסר אליו.

#חג_הבנות #עיד_אל_בנאת

מסורת יפה שמקורה בקהילות צפון אפריקה – חג הבנות "עיד אל בנאת" שקשורה לדמותה של יהודית. דמות שנדחתה מעט מהמסורת, נשארה בשוליים. החג נחגג בנר השביעי של חנוכה, והסברה גורסת כי הוא מונהג עוד מזמנם של החשמונאים שאז אירע, לדעת חז”ל, גם מעשה יהודית. הרציונל של החג – ראוי שבני ישראל יקדישו את היום ויעשו אותו יום טוב לבנות.

הולופרנס, שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, נשלח לכבוש ולהמיר את דתם של עמי האזור. דובר על כך שצריך נס כדי להיפטר ממנו ואז קמה אישה יהודייה – יהודית, אלמנה יפיפייה ועשירה והחליטה לצאת לעשות מעשה נועז ובלתי יאומן לסילוק הכובש וביטול העוצר.  בתכסיסים ותחבולות ובזכות חוכמתה ויופייה, היא נכנסה למחנה הצבא, הקסימה את הולופרנס שר הצבא האכזר, האכילה והשקתה אותו עד לא ידע ובעוד הולופרנס שיכור כלוט, לקחה יהודית את חרבו, ובעוז רוח, כרתה את ראשו, הכניסה אותו לתרמילה וחזרה לעיר הנצורה. כמנצחת. הראש הכרות הוצג לראווה קבל עם ועדה, והשמחה היתה גדולה, כפי שהיה נהוג בימי קדם, ועריפת ראשים היתה מעשה מקובל. יהודית, קראה ללוחמים היהודים לצאת כנגד הכובשים, חייליו של הולופרנס נבהלו ממראה הראש הכרות ונסו על נפשם. וכך אנשי ממלכת יהודה הביסו את הצבא הכובש והמצור הוסר. השקט ושהלווה חזרו ליהודה תודות לגבורתה של יהודית.

בקהילות שונות חגגו את החג הזה במנהגים שונים – במאה ה- 18 בתוניס הונהג טקס בו עברו כל הנשים בבית הכנסת לפני התיבה ונשקו לספר התורה והחכם, הרב, היה פורש ידיים עליהן ובברכת "מי שברך את אימותינו שרה, רבקה, רחל ולאה" תיקן תפילה מיוחדת לשלום הבנות. כמובן שהצטרפו מנהגים נוספים חגיגות של מאכלים טובים, יין, שירה וריקודים, חגיגות לרווקות שהיו סגולה לשידוך, או טקסי בנות מצווה לכל הנערות שהגיע זמנן. 

המסורת הזו היא הזדמנות לחדש בתוך המסגרת ולהפוך את נר שביעי של חנוכה לחגיגה של נשיות ויהדות ושל הקשר בין שתי הזהויות הללו בחיינו.

אין ספק שניתן ללמוד הרבה מיהודית  – על אקטיביזם ואמונה, על תקווה כעשיה ולא כהמתנה, על אומץ ותעוזה. אבל למה היא היתה חייבת לערוף את ראשו של הולופרנס? ולקחת אותו איתה?! אולי קצת "רצחנות" בריאה, כשאין ברירה, היא דווקא משהו שאנחנו כנשים צריכות לקבל ממנו השראה.