על אייר – מעברים, צמיחה וחתונות
כבר אמצע אייר, זמני הזיכרון והעצמאות מאחורינו, ואני יושבת ועושה מה שלא עשיתי זמן מה – כותבת.
"למד מאתמול, חייה את היום, קווה למחר. הדבר החשוב הוא לא להפסיק לשאול שאלות" (אלברט אינשטיין)
חודש אייר הוא חודש של מעברים. בין שכול לחגיגה. בין שואה לתקומה. בין האביב לקיץ. חודש שאומר לנו – להמשיך כל הזמן בדרך, להמשיך #ללכת. לכן בחרתי לפתוח בציטוט הזה – כי הוא מזכיר לנו שהדבר החשוב ביותר הוא להמשיך לשאול שאלות. לא להתייאש מלהרהר ולערער על "אמיתות", על "אומרים ש…", להיות בחשיבה ביקורתית ולא לקבל כל מיני דברים כמובן מאליו. ותמיד להמשיך ולהצמיח ולצמוח, ממש כמו הטבע שכולו בצמיחה אדירה, צבעונית ושוקק חיים בזמן הזה. כי ככה זה – "באייר הכל צמח" (נ.שמר).
גם אנחנו, בני ובנות האדם, אמורים להיות בזמנים האלה בשיא. אחרי פסח, השחרור, החירות, ההתחדשות – באה הצמיחה הגדולה. כמו הגינה שלי ואיך שהיא צומחת ופורחת. ואני מתרגשת ממנה, לומדת מהפרחים. כדאי.
סוף אפריל, הירח המלא של אמצע אייר בחלוני, תיכף ל"ג בעומר
ספירת העומר הולכת וגוברת לקראת חג האש, שהוא חג החתונות לפי מסורת ישראל. למה? בספירת העומר נהוגים מנהגי אבלות כולל לא לערוך קידושין. אולם בל"ג בעומר שנחשב ל "יום טוב", יחד עם ההילולות והמדורות, נפתח הפתח ואפשר לערוך חופה. מכאן ועד חג השבועות (סוף ספירת העומר) יש יותר ימים טובים ומנהגי העדות השונות מאפשרות יותר ימים לקיום חתונות. גם אצלנו, החילונים, זו ה ה ה עונה של החתונות וגם אנחנו, בהויה, "פתחנו מבערים" ומצפים ליותר מ 100 חתונות בחודש הקרוב. מהפכה בשמחה. ממש.
ל"ג בעומר וקול כלה
כלה הייתי רק פעם אחת. על החתונה שלי ושל הנעים כתבתי בעבר – בפוסט ליום הנישואין שלנו. הייתה לנו חופה, ורב של הרבנות, חרדי כהלכתו, אלא מה. הטקס היה כדת וכדין, עם קידושין בעדים כשרים וכתובה הלכתית. ומאז אני אשתו והוא בעלי, כהלכה. מסתבר שהמעשה הכי פמיניסטי שעשיתי בחתונה שלנו היה בחירת הדיג'יי – נעמה.
אני זוכרת שלפני כמה שנים, הראנו לילדים את סרט החתונה שלנו, וכשהבן שלי, איתי, שהיה אז בן 4 שאל אותי, בפשטות ומבלי להבין לאיזו דלת הוא מתפרץ – "אמא, אבל למה את לא אומרת שום דבר?" – אז הבנתי. הבנתי ששתיקת הכלות בחופתן לא חיה בשלום עם המציאות של חיינו. ובטח שלא מתאימה לעולם שאנחנו רוצים ורוצות ליצור עבור ילדינו.
מאז עמדתי תחת לא מעט חופות. לא בתפקיד הכלה, אלא כעורכת הטקס. וזכיתי להיות שותפה מעורבת ונוכחת ברגעים משמעותיים מאד בחייהם של זוגות רבים ואני מאמינה שבחירה של זוג להעמיד איתם תחת החופה אישה שתנחה את הטקס היא בחירה פמיניסטית ועשיית מעשה של תיקון למען שיוויון.
טקס הנישואין ההלכתי – אורתודוקסי – ממסדי מקבע חוסר שיוויון מובהק, הן תרבותי והן משפטי בין האיש והאישה ונותן תוקף למעמדה המוחלש של האשה, ודווקא במסגרת אירוע שרוב הכלות תופסות כאירוע ה"שיא" בחיים.
אני רואה בכל טקס וטקס הזדמנות למהפכה קטנה, מתן מקום ובמה לקול כלה, על אחת כמה וכמה כאשר את הטקס עורכת אישה.
אמנם, קורים בשנים האחרונות לא מעט מהלכים לקידום מעמד האישה ועיצוב מחדש של המערכת הזוגית כמערכת שיוויונית, אך אסור לנו לטעות – החקיקה, פסיקות ביהמ"ש, הפעילות, השיח החברתי, החינוך, ניפוץ תקרות הזכוכית – כל אלו יהיו רק טיפה בים, ולא יביאו את השינוי כל עוד נשים צעירות – בנותינו, אחיותינו, נכדותינו, וחברותינו, תמשכנה לעמוד שותקות ומכוסות תחת חופתן.
החתונה עומדת במרכזה של תרבות המשפחה היהודית. היא נתפסת כגולת הכותרת בחיי הזוג והמשפחה הרחבה ויש לה מעמד "על" טקסי, חברתי ואישי. ולכן, אם אנחנו רוצות שינוי, כדאי שנתחיל אותו שם, ברגע הזה של חיבור בין איש ואישה, תחת חופה, סמל לבית. שם צריך לייצר נורמה חדשה, לשבור את מעגל השתיקה, להשמיע ולשמוע קול כלה.
אני זוכרת שלפני כמה שנים, הראנו לילדים את סרט החתונה שלנו, וכשהבן שלי, איתי, שהיה אז בן 4 שאל אותי, בפשטות ומבלי להבין לאיזו דלת הוא מתפרץ – "אמא, אבל למה את לא אומרת שום דבר?" – אז הבנתי. הבנתי ששתיקת הכלות בחופתן לא חיה בשלום עם המציאות של חיינו. ובטח שלא מתאימה לעולם שאנחנו רוצים ורוצות ליצור עבור ילדינו.
אז, לכבוד ל"ג בעומר, חג האש והחתונות, קבלו חמש כלות שנשמע קולן, חמישה זוגות שהגשימו בחתונה השווה שלהם גם וגם:
גם שימור וגם שינוי
אחד מהטקסים היותר משמעותיים שערכתי היה טקס החופה של בת דודתי ובן זוגה. היה זה טקס יהודי מסורתי ויחד עם זאת חדשני ושיוויוני. את הטקס ערכתי בערב שבת אביבי ביחד עם אחיו של החתן, מומחה למחשבת ישראל וקבלה. הטקס כלל ברכות מסורתיות, פיוטים, דברי תורה וקבלה, התעטפות בטלית, ושירה לשבת.
הטקס ביטא "קולות" שונים, המייצגים את סימפוניית הצלילים שמרכיבה את המסורת היהודית על גווניה, בהתאמה לימינו ולערכים של החתן והכלה. הכלה קידשה את החתן בטבעת ובדברי הקידושין המסורתיים "הרי אתה מקודש לי בטבעת זו, כדת משה וישראל".
הם הקריאו זה לזו וזו לזה דברים אישיים, והכתובה הייתה הדדית, שניהם חתמו עליה בנוכחות הוריהם ואישררו בחתימתם עד ועדה, חבריהם של החתן והכלה.
היה מרגש שאין לתאר, וללא ספק טקס שייזכר לדורות.
גם אתיאיסטית וגם יהודית
אל שירי וטל נקשרתי מהרגע הראשון בו נפגשנו. היא עו"ד לענייני משפחה והוא מהנדס, "בזה אני מבינה" אמרתי להם בחיוך וחשבתי על המהנדס שלי, נזכרת בנו בתחילת דרכנו.
הם ביקשו שהטקס לא יהיה דתי ושישקף מצד אחד את זהותם האתיאיסטית ומצד שני את הקשר שלהם לתרבות היהודית והישראלית. היה חשוב להם שבטקס ישולבו סמלים מסורתיים, יין, טבעות, ברכות, אבל שיהיה שיוויוני ושלא יהיה בו היבט קנייני משום סוג שהוא.
שירי וטל ראו בטקס מעמד של התחייבות הדדית, של הצהרה על בניית ביתם המשותף. במקום כתובה הם ניסחו "כתב התחייבות" עליו חתמו הם והוריהם. ואלו דברי הקידושין שאמרו זה לזו וזו לזה – "הרי את/ה מקודש/ת לי בטבעת זו, להיות לי לאיש/ה ולרע/יה, לחבר/ה ולשותפ/ה. אני בוחר/ת בך ובנו, ליצור יחדיו משפחה ובית חם, מתוך כבוד, אמון, שותפות ואהבה".
גם מסורתית וגם שיוויונית
כלה אחת מיוחדת במינה אתגרה אותי. מירי ונדב הגיעו אלי עם בקשה – טקס יהודי שהמשפחה והאורחים ירגישו איתו בנוח – לא לבעוט במסורת, לכבד אותה, אבל גם לבטא ערכים של כבוד האדם, חירות ושיוויון.
למירי הפמיניסטית היו דרישות קשיחות – בלי קניין, בלי כתובה, ובלי שום סממן של עליונות החתן על הכלה. עד כדי כך היתה התעקשותה, אפילו את היין היא דרשה לשתות בעצמה – "אותי לא ישקו, אני יכולה לשתות בעצמי".
עם הברכה הזאת פתחנו את הטקס: "שֶבָח לקדוש ברוך הוא שברא חתונת דיבוק איש באישה, על ידי שמחה וחדווה. תשרה על חופה זו קדושת הייחוד של איש ואישה, מותרים זה לזו וזו לזה בשבועת אוהבים, ביום זה ולימים אחרים. ברוכים יהיו אירוסין אלו, ברוכים ומקודשים. ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין."
גם דתית וגם פמיניסטית
בציבור הדתי – אורתודוקסי הנאור נראית בשנים האחרונות תופעה של חידוש והתאמת טקסי הנישואין לתפיסות מודרניות ולעקרון השיוויון בין המינים. משם באה רוח גבית חזקה לפעילות שלנו ואני מאמינה שללא האקטיביזם הדתי-פמיניסטי, לא נוכל להביא לשינוי המיוחל.
תומר פרסיקו, חוקר דתות, מרצה, מורה , עורך טקסים וכותב הבלוג "לולאת האל", כתב על החתונה הלא שגרתית שלו ושל זוגתו יעל, במאמר "קול חתן ו(לא תאמינו, אפילו) קול כלה", והנה קטע מתוכו:
"הפתרון שמצאנו היה שבתחילת מעמד החופה יעל תעניק לי טבעת תוך כדי אמירת 'לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה'. המשפט הזה מהווה נוסחה קבלית מוכרת שנאמרת לפני עשיית מצווה ובכך "מכוונת" ליצירת אחדות שופעת בעולמות העליונים. משום שהיא מציינת זיווג כוח אלוהי זכרי עם כוח אלוהי נקבי, יש לה גם ערך מוסף למצוות הקידושין בעינינו. ומשום שהיא באה בתחילת הטקס, הרגשנו שבכך יעל, הכלה, מעלה בקודש את המעמד כולו, ומכוננת קרקע מבורכת שעליו הוא יכול לפרוח."
גם חד מינית וגם "כמו כולם"
ענת ושגית, זוג נשים אוהבות ואמיצות מאד החליטו למסד את הקשר ביניהן בחתונה, "כמו כולם". הטקס שהתקיים בחודש אדר, שבו "מרבין בשמחה" היה כולו בסימן האהבה, השמחה והגאווה. ביחד איתן כתבנו טקס הקרוב לליבן, טקס ישראלי המשלב סמלים יהודיים עם הביטוי האישי שלהן, של המשפחה והחברים והחברות. הייתה חגיגה של שיוויון, גאווה וזכויות אדם, קול כלה וכלתה נשמע במלוא יופיו!
גם בטקס הזה בירכנו על היין, היו טבעות, הייתה ברית זוגיות ושבע ברכות של משפחה וחברים שלא השאירו עין אחת יבשה בקהל. הכלות חתמו את הטקס המרגש בשבירת כוס ובתפילה "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".
אז ברכות לעומדות ולעומדים תחת החופה, בל"ג בעומר, ובכל זמן של השנה. איזה יופי שנפתחת עונת החתונות.
חודש מבורך ומלא בשמחות! כן ירבו!.
בריאות. צמיחה. ומעברים טובים.
אמן 
