"זה קורה שהדרך מתמשכת" – מיזם 5050 פרץ ויצא לדרך!
"זה קורה שהדרך מתמשכת
זה קורה יש ללכת, ללכת.
שום דבר לא ידוע, לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול(ה),
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קורה." אריק לביא
אצלנו, בחיל האויר והרוח נהוג לעשות תחקיר אחרי כל ארוע. ואחרי ארוע כזה בוודאי ובוודאי. אני מתחקרת קודם כל בכתיבה. ככה זה עובד אצלי. ובכן, להלן #סיכום.
זה קרה. ובגדול. הלא-יאומן קרה.
אבל האמנו. אז בעצם – קרה היאומן.
האמנו. יגענו. הצלחנו.
איזה #מסע מטורף
היה בו הכל מהכל. איך אפשר לסכם את זה בכמה מילים? בכמה? אמרתי ליעל שאני כותבת, ועוד ועוד מוסיפה ויוצא לי ארוך. היא אמרה שההצלחה של הקמפיין הזה מוכיחה שזה בסדר גם לכתוב ארוך. צודקת. יעל בדרך כלל צודקת. אז בסדר – שיהיה ארוך. גם המסע הזה היה ארוך… באביב, כשהרגשתי חיה, לא חשבתי שאצא למסע כזה. ובכל זאת, זה קרה. בראש השנה כשנתתי סימנים בשנה הזאת, תשפ"ג, סימנתי גם תקווה ל 5050 – שהשנה הזאת תהה שנת פריצה ו – גיוס.
ואכן מיזם 5050 פרץ. והגיוס צלח. וזה קרה.
באתי עם הלב. עם התלהבות. עם אמונה. ועם ההרגשה שאני חייבת. כי זאת המשמרת שלנו. כי אין ברירה אחרת. השקנו את 5050 שותפות ושוויון מגדרי ביום שאחרי הבחירות, תחילת נובמבר. הזמן השחור. הצטרפו מאות לקבוצת וואטסאפ, ופייסבוק. פתחנו גם אינסטוש. לפני 50 יום התחיל גיוס – חצי מיליון שח בחמישים יום הכל או כלום. שיגעון. טירוף. "גיוס זה קשה" "מימון המון זה סיוט" אמרו לי. ידעתי שאני נכנסת לרכבת הרים. ואכן זאת היתה. רכבת הרים של 50 יום ולילה. ועשרת הימים האחרונים היו טיפוס לראש ההר בספרינט טיל.
הזמנו את הציבור לתמוך במיזם של אור ולהשתתף במאמץ לשנות את העתיד הקרוב שלנו בכל הארץ. ואז הצטרפו עוד. ועוד 55 א.נשים מכל הארץ והעולם שאמרו כן, ופעלו בשותפות. ביחד. גברים ונשים – כדי להביא את הקמפיין הזה להצלחה בקו הסיום. וזה הצליח
שאלנו את הציבור כמה שווה לך שוויון? והציבור ושם כסף כדי שהמיזם הזה יצא לדרך. זה היה בונאנזה.
שנים בפמיניזם אנחנו רגילות שנשים, ביחד עם עוד נשים, פועלות למען נשים. שינוי של התפיסה הזאת, שינוי של המנהג הזה – זה בסיס החזון של מיזם 5050. והנה נתון יפה – 50% מהתמיכות בקמפיין הגיוס – גברים. כי 50:50 שותפות ושוויון מגדרי עוסק בקידום שוויון ולא בקידום נשים. כי פשוט הגיע הזמן ליישם בפועל את הסטנדרט ההגיוני, הסביר הזה.
חמישים חמישים. פיפטי פיפטי. חצי חצי.
כי זה צודק. לא ככה?
כמו בזוגיות כך גם בציבוריות – כאשר גברים ונשים, פועלים ופועלות ביחד, בשותפות מלאה, מתקבלות התוצאות הטובות ביותר. זה ידוע. וזה משהו שרוב הציבור בעדו. וכמו שאומרת יעל – "ככה זה בטבע ולכן ככה זה צריך להיות בכל מקום". זה כלכך פשוט. אם נרצה תוצאות טובות יותר בהכל לכולם וכולן -שווה לנו להיות כמה שיותר 5050 איפה שמתקבלות החלטות.
המטרה של המיזם להיסגר כשהסטנדרט הזה יתממש. קודם כל ברשויות המקומיות, עוד 9 חודשים. הריון ותהיה מציאות שווה יותר בכל עיר ועיר ובכל מועצה ומועצה. זה יקרה. ומשם לכנסת לועדות לממשלה אמן ואינשאלה. כי פשוט אין סיבה שזה לא יהיה ככה . 5050 כמו בהכל.
בינתיים אנחנו #בדרךל5050 ואיזה יופי שהצלחנו במשימה המטורפת הזאת, ושיש עכשיו גם כסף.
זה היה מטלטל אבל אנחנו בחיים. על הרגליים. ועכשיו צריך לנוע לנוע.
למעלה מחצי מיליון שח, א.נשים ממשיכים לתרום גם ביממה האחרונה, עוד ועוד מצטרפותים. זאת הצלחה. וזאת גאווה. זה כיף ושמח. וזאת זכות אדירה להיות חלק ממשהו כזה, חדשני, שנותן פתרון לבעיה גדולה.
בואו תצטרפו – לינקים בתגובות לכל האפשרויות להיות חלק מהשינוי המבורך הזה.
זה קורה. וזה יקרה.
אתמול, התכנסנו לזום בשעה האחרונה של הגיוס, השגרירוּת של 5050 – נשים וגברים מכל הארץ והעולם ודיברנו על הקסם שקרה כאן. היה מאד מרגש. יעל מאד התרגשה. גם אני. כולנו.
אצלי זה קרה לפני כמעט שנה, בתוך שנת ההבראה שלי, נדלקתי על החזון של 5050 בחוג בית בזום שיעל עשתה באחד הערבים. ואז באתי שוב. ואז אחרי עוד קצת זמן, כמו בשיר של קרן "באת אלי פתאום ואמרת לי בואי" יעל ביקשה ממני "בואי. תני לי יד" . ונתתי לה מהלב. בלי להבין בכלל לאיזה דרך אני עולה, למה אני נכנסת. באתי. ולמרות שהיו הרבה רגעים שזה פחות התאים לי, נשארתי. ולמרות שהייתי צריכה לצאת מהרבה איזורי נוחות, המשכתי. ולמרות שכאב לי. וככל שזה הלך וקרה והתגבש והתהווה כך זה היה כלכך סוחף וביומיים האחרונים כיף אדיר. ממש שמחה. איזה יופי זה להיות שותפה להצלחה.
זה קרה. וטוב שקרה.
עכשיו לקטע הפרסונלי והמתרגש יותר – Yael Yechieli
גברת יעלי יחיאלי, חמסהעלייך וכפרהעלייך. אחותי ממעמד הר סיני בגלגול ההוא, ומהויה בגלגול הזה – אני קדה בפנייך קידה. את באמת מלכה. את אשה חכמה, ישרה וישירה. את יצירתית, ויש לך יכולת מדהימה להסביר דברים מורכבים ולהפוך את זה לפשוט. את מלהיבה, את סוחפת. את רותמת. את עקשנית. את ביקורתית. את חדורת אמונה. את לפעמים מעצבנת. אבל ככה זה נשים מנהיגות (ועוד איך קשור למגדר) ואת ממש אמיצה וגיבורה. שאין דברים כאלה. לא סתם שמך יעל. שום דבר לא סתם.
סחפת אותי לחתיכת מסע מטורף, שממש לא התכוונתי לצאת אליו בשנה שהיתה עבורי שנת החלמה. שנת האטה. שנה של שמיטה ושחרור של הרבה דברים. שנה שבה הבנתי מה יותר ופחות מתאים לי בשלב הזה של החיים. בין היתר אקטיביזם. רציתי מאד לנוח מזה. לקחת פסק. וזמן. ובכל זאת.
זה קרה.
סחפת אותי איתך וסחפת כלכך הרבה א.נשים שהלכו איתך ואחרייך ולצידך ותמכו כל אחד ואחת בדרך – מה ואיך וכמה שיכלו. היה סחף וסיחרור. וזה לא היה סבבה בכלל, עד ממש הסוף. איזה מזל שזה הצליח!
זה קרה.
וזה יקרה.
וצריך להמשיך ללכת ללכת.
זה ימשיך ויצליח כי זה נכון.
אני גאה בך, מאמינה בך ואוהבת אותך מאד מאד. זכיתי בך, בחברוּת המיוחדת הזאת, ותודה שביקשת ממני יד. וכל שאר הדברים שנאמרו ועוד יאמרו בינינו, לב אל לב 
אני רוצה להגיד כלכך הרבה תודה. לכל כך הרבה א.נשים.
קודם כל ליעל. ברור.
לכל מי שהצטרפו לאורך הדרך בשלבים השונים. לכל מי שנתנו מעצמםן וסייעו בגדול או בקטן במוקדם או במאוחר בהגשמת החלום הזה – אליה וטימור ועירית ודניאל ומשה וחובב ודני ורן ואפרת ומיקי וניצן וליבי ושי ואדר ושירה ועידו. ועוד ועוד. והרשימה עוד כלכך ארוכה. ותודה לכל אחד ואחת מהשגרירותים שאת הרוב אני בכלל לא מכירה. איזו קבוצה שווה נוצרה כאן, ואו. עוד ניפגש! ותודה לכל מי שהצטרפו לתנועה ולמי שתמכו. תודה וסליחה על כל ההודעות והניג'וס בוואטסאפ בהודעות בפייס באינטוש. כשצריך לחפור אני יודעת לעשות את זה… בכל אופן זה הוכיח את עצמו. אז סבבה. אמא שלי לימדה אותי שכוונה זה יופי אבל מה שקובע זאת התוצאה. אז אם זאת התוצאה, אני יכולה לחיות עם הסטיגמה של הנודניקית החופרת…
ותודה גדולה לכל מי שהיו שם בשבילי כשהייתי על הרכבת הרים הזאת, להקשיב ולשמוע ולאפשר לי לאוורר את הרגשות והמחשבות ולמצוא את המקום והאיזון שלי בתוך הדבר הענק הזה.
תודה וברוכהשם שיש עכשיו גם כסף! תקציב לעשות #מהפכהשווה שתפעל ותשנה את דמותנו הציבורית. אני אוהבת מהפכות כאלה.
זאת היתה חתיכת דרך. מסע שרציתי שכבר ייגמר. שיגיע היום הזה 1-2-23 ושאוכל להגיד לעצמי – עשיתי מה שיכולתי הכי טוב שיכולתי. בלי קשר לתוצאה.
וכשהתוצאה טובה זה פשוט אושר. אז איזה כיף לחגוג הצלחה.
זהו.
חשבתי איזו תמונה לצרף לפוסט הארוך הזה. ובחרתי את החמש האלה.
*תמונת החברוֹּת – מגנט שלנו על הלוח מעל השולחן שלי – יחיאלי ואני בחגיגת האיחוד של הויה וישראל חופשית – ארוע משמעותי במהפכה הקודמת שעשינו ביחד #מהפכהבשמחה – סוכות של 2015
*תמונת הניצחון של הלמעלה מחצי מיליון.
*תמונת ה #ברוכהשם – חזרתי לסקיצה של משהו שניסינו בימים האחרונים של הגיוס אבל לא יצאנו איתו בסוף. שישי האחרון, השכם בבוקר אליה אומרת לי "צלמי את עצמך עם דף". העמדתי את הטלפון, טיימר, קיר חמסות והיידה. החזרתי לאליה שעשתה מה שעשתה, שמנו בקאנווה והנה לנו טמפלט. כתבנו #כמה_שווה_לך_שוויון ועוד כמה סלוגנים. התלהבנו. בסוף ירדנו מזה. הלכנו על גרפיקות פשוטות. מסרים ברורים. והעפנו את זה ברשת.
ואני עדיין חושבת שזה חמוד, וגם אני חמודה 
וחבל "שישאר על הרצפה". אתמול, כשהגענו ליעד, נכנסתי לקאנווה וכתבתי בדיוק מה שהרגשתי באותו רגע וגם עכשיו ממש ממש.
וחבל "שישאר על הרצפה". אתמול, כשהגענו ליעד, נכנסתי לקאנווה וכתבתי בדיוק מה שהרגשתי באותו רגע וגם עכשיו ממש ממש.מה שאיתו אני מסכמת את כל האלף ומשהו מילים שכתבתי כאן – #ברוכהשם והשמש והירח והאלות והאלים
שהחיינו. וקיימנו. והגיענו לזמן הזה.
אמן ולחיים.
לחיי עולם שווה וטוב יותר.
אפשר עכשיו לנוח?
