סיפורי פרקים – פרק ללא מספר
בספטמבר התחלתי לכתוב כאן #סיפוריפרקים
הגעתי ל#פרק4 . זה היה באוקטובר כשהמצב היה רע לתפארת.
האמת שכתבתי טיוטא של פרק 5 קראתי לו #משתפרת אבל לא פרסמתי. אילו כתבתי את פרק 6 הייתי קוראת לו #משתדלת. מן הסתם פרק 7 צריך להיות #מתחזקת. הוא עוד ייכתב בעזרת השם והשמש.
בין יתר הדברים שאני חווה ומסגלת לעצמי בשנה הזאת זה פשוט להאט. להוריד הילוך (או שזה בעצם להעלות, כי כשאת מורידה הילוך הטורים עולים…). להמעיט. להפחית. להרגיע. יעלי הגדירה יפה – "את בתנועת ההאטה" היא קבעה ואני אימצתי את המונח, הגם שהוא מכוון לתחומים אחרים, זה בהחלט מדבר אלי.
מתחילת פברואר אני בהתחלות של כתיבה.
התחלתי לכתוב על אבלות וזכרון, ימי אדם, טקסי לוויה ושבעה.
התחלתי לכתוב על שנה לפריימריז שהשתתפתי בהם בשנה שעברה ואיזה מזל שלא הצליח לי.
התחלתי לכתוב על יום המשפחה. על חודש אדר. על שנת הנמר.
כל מיני סימנים בזמן של הזמן האחרון, ביחד עם עוד כמה התרחשויות, חלקן מטלטלות, מעוררים אותי לכתוב אבל אני כל פעם עוזבת את זה. כי ככה.
אבל היום, היום הוא יום שבאמת חשוב לי לציין ואפילו לפרסם.
היום הוא יום השנה לחיסון השני.
שנה לכל מה שהתפרץ, לכל מה שקרה לי ולכל מה שהחמצתי.
שנה שעשתה אותי אחרת ממני שהייתי.
שנה לתוכניות שתכננתי. לחלומות שחלמתי ולא הגשמתי
שנה לדברים שנשרו, נשמטו ונשארו על הרצפה. חלק טיאטאתי. חלק שיחררתי וחלק השלכתי.
ומה שהרמתי. הרמתי.
שנה לחיסון השני. זה היה הגל השלישי. הזמן שבו התחילה תקווה שהנה יוצאים מזה. ידענו שישראל הקטנה מהווה ניסוי. ידענו שהשלטון מקדם את זה ולא בהכרח מהסיבות הנכונות כי התרגלנו לשלטון שרואה רק את עצמו. ידענו שזה בספק. וידענו שאולי זה אפילו יזיק.
שנה שהקיטוב בחברה הוא לא רק ימין ושמאל. נולד קיטוב חדש בין מעודדי ומתנגדי חיסונים.
שנה שאני עם מחלה שכנראה קשורה לזה.
התמונה מלפני כמה שבועות. היינו בטיול במדבר ונחת עליי פרפר. הנעים אומר שזה כי אני פרח בר.
דלקת פרקים מתפרצת מסיבות שונות. זו מחלה שעשויה לנבוע מנטיה גנטית משפחתית. מחלה שלרוב מתפרצת בעקבות טראומה או סטרס או כריאקציה למחלה ויראלית, משהו שמעורר את המערכת החיסונית בקטע תוקפני נגד הגוף. זה מתחיל בסימנים קטנים מפוזרים, כאבים של השלד וזה לאט לאט מתקדם מתפשט ומתרחב. כשאני מחברת את הנקודות לאחור אני מבינה שזה התחיל שם בפברואר של 2021. זה מה ששיערתי בתחילת הדרך. השערה שהתבססה באופן מובהק עם החיסון השלישי שכלכך חששתי ממנו ובצדק. אבל גם חששתי מהקורונה. וחששתי שלא אוכל להיות חופשיה לטוס ולשוב ולבוא וללכת. וחששתי להורים שלי ולילדות.ים שלי. וחששתי מכלכך הרבה דברים. ועדיין חוששת.
מה שעוד קרה השנה זה שהפסקתי עם הפוליטיקה. השלטון סוף סוף התחלף וזה פשוט לא מעניין אותי יותר. בינינו, אני מניחה שכלכך הרבה שנים של כעס ותסכול וחרדה מכל מה שקורה כאן גם הן לא במיוחד תרמו לבריאות שלי. ולכן חשוב לי לציין שאני לא כותבת את הפוסט הזה בקטע פוליטי. אין לי התנגדות עקרונית לחיסונים, להפך. אני מבינה ומקבלת את ההגיון והחשיבות בחיסונים ברמה האפידמיולוגית הרחבה. ואין לי התנגדות או ביקורת למדיניות כזו או אחרת של משרד ממשלתי כזה או אחר. זה באמת באמת לא מעסיק אותי. רציתי שיתחלף השלטון, הוא התחלף. שיעבדו ויעשו מה שהם והן מבינים ומבינות.
אבל כן אני רוצה לשאול, במסגרת היותנו ניסוי – האם יש מחקר? האם בכלל נעשה איזה שהוא מעקב ואיסוף מידע אחרי כל התופעות הללו. מי אחראי על זה? פייזר? משרד הבריאות? קופות החולים? ומה לגבי א.נשים כמוני שהחיסון מזיק להםן?
אני אשה אחת שחטפה את הבום ואני יודעת שאני לא היחידה, יש עוד המון א.נשים שפיתחו השנה מחלות אוטואימוניות, תופעות שונות ומשונות (במיוחד אצל נשים – שינויים הורמונליים, הפסקות של וסת ואי סדרים במחזור) ותחלואים כאלה ואחרים בעקבות החיסונים.
היום קיבלתי הודעה מקופ"ח שאני מוזמנת לבוא לקבל את החיסון הרביעי. זה לא יקרה. אני אמשיך לחשוש ולקוות לטוב. שנת הנמר כאן, עוד מעט אביב.
אופטימית.
