יש לי שתי תכונות מנוגדות שאני מנסה לשלב וליישב ביניהן ללא הרף –
האחת: החרדה – מאופיינת בדאגה בלתי פוסקת, פסימיות, ביקורתיות, רואה סיכונים, אפילו שחורות. מפחדת. כועסת. צודקת. נאבקת. מתייסרת. כואבת. מיואשת.
והשניה: התקווה – היא אופטימית חסרת תקנה, חולמת חלומות, והוזה חזיונות של תיקון עולם שוויון ושלום עולמי. פיס אנד לאב. 

אחרי שני עשורים של אקטיביזם חברתי ומשפטי בגזרה החמה של דת ומדינה שוויון וחירות – אני מתבוננות על המדינה שלי – ישראל, ניסן תשפ״ג 2023. רגע לפני חג החירות. ואני דואגת וכואבת. לא מופתעת. ממש לא.

לא התעוררתי. אני ערה כבר הרבה זמן. ערה לאסון ההולך ומתקרב בצעדי אימה ואכן הוא הגיע. אשר יגורנו בא לנו. ואף יותר מזה. 

ידעתי שתשפ״ג תהה שנת פוליטיקה גורלית. אחרי שלוש שנות קורונה וכל השנים שלפני כן – שנים של סחרור וסיאוב של שליט רע רודן שקרן מושחת שמתמחה בהפרד, סכסך ומשול – נגד התקשורת, נגד השמאלנים, נגד הערבים, נגד הלהט"ב, נגד הפרקליטות, נגד המשטרה, נגד בית המשפט נגד מערכת המשפט, מערכת החוק, נגד אשכנזים נגד מזרחים נגד חילונים דתיים נגד נגד נגד ישראל. כולם נגד כולם המדינה בוערת והוא בשלו -נטפלים אלי, מאיימים עליי. מקשים עליי. אבל מה? מה עשיתי? זה לא אני זה הם! לא היה כלום. אין כלום״. אני ואני ואני ואני. נגד נגד ונגד. שנים של עידוד והצמחה וטיפוח של ימין יהודי דתי קיצוני אלים ומשיחי, של בורות ותרבות הפייק והשקר, של יהדות חרדית מושחתת – הביב קיבץ יחד את כל הרעות החולות כולן לחורבן גדול.

אני כן מופתעת אפילו נפעמת מתנועת ההתנגדות להצלת הדמוקרטיה הישראלית. האדישות התחלפה ביוזמה, פעולה, אנרגיה, עוצמה, אור, כוח אדיר. עם ישראל חי וקיים יוצא לרחובות בכל העולם. זה מטורף לגמרי. המחאה עובדת וכנראה אמן ואמן נצליח לבלום, לעצור להפסיק את הדהירה של רכבת החורבן. ולצאת לחופשה של חודש מהכאב ראש הזה. זה אחלה. אבל המדינה בשבר אדיר שייקח המון זמן לתקן ולשקם. 

אני דואגת ועצוב לי כי צפויות לנו שנים לא פשוטות פה בארץ ישראל. נצטרך להרים את המדינה הזאת מחורבותיה ולבנות חברה מתוקנת. זה יהיה מורכב כי אנחנו חברה מורכבת. בכל זאת פוליטיקה היא פוליטיקה, מלא אגו ושסעים עמוקים ביותר.