הכרזת העצמאות שלי – ריבונה של עולם

ריבונה של עולם, זו שאני קוראת לה, צועקת לה ומיישמת אותה בהמון צורות והזדמנויות, מושתתת על 3 יסודות:

1. חירות; 

החופש לבחור בכל תחומי החיים (זוגיות, קריירה, הורות, גוף, מקום מגורים…) אנחנו בעידן של אינסוף אפשרויות. לחקור, לדעת, להבין וכל עוד יש לנו יכולת בחירה – אנחנו יכולים ויכולות להיות הריבונות הבלתי מעורערות על חיינו.

2. סדר; 

לעשות סדר שיוצר וודאות. ליצור מציאות ריבונית זה לשרטט "משטר" פנימי, ריבוני, מותאם וברור. חוק. דין. כלל. לסדר את מה שצריך – אם זה בירוקרטיה, כסף, עיסוקים, הרגלים, מרחבים, גבולות ושטחים של זמן ומקום.מה שנותן לנו הגנה, בטחון, יציבות. בהירות, וודאות. מנגנון שנשען על ערכים. על עקרונות. על אמונה. סדר נו, סדר. כמו תורה. ותמיד עדיך להיות בסדר מאשר לא בסדר.
3. אחריות; 

ריבונות נובעת מתחושת אחריות. לחיים. אם אני מאמינה שהחיים קורים לי וכך פשוט ימשיכו ויקרו לי, כי אין לי שליטה על כלום, לא קשור אלי – אין אחריות. לא למעשים ולא לתוצאות. אני מאמינה שככל שיש לי את החירות הבסיסית (ס' 1) – יש לי אחריות. את החיים צריך "להקרות" לגרום להם לקרות. הרעיון הוא להעביר את האחריות על החיים ממשהו לא מוחשי כמו אלוהים, היקום, הגורל, ולהגיד לעצמי – ריבונה של עולם, אני הריבון! זה עליי! אני מאמצת תחושת אחריות אישית למעשיי ולבחירות שלי. ופה צריך לשים לב למיקוד פנימי, להרגלים, ומערכות יחסים.

אני לא מתכוונת לצפות בטקס המשואות הממלכתי של שלטון הטירלוף (טירלול + טירוף = טירלוף). לא. לא מתקבל על הדעת לשמוע "לתפארת מדינת ישראל" כשהדיקטטור יושב שם מלא מלא בעצמו בראש סגול מטורלל ולידו כל הטירלוף שחטפו לנו את המדינה. 

אילו שרת הטירלוף היתה מזמינה אותי להדליק משואה (לא שיש על מה, אני לא גיבורה ולתפארת שום דבר…) ברור שהייתי מסרבת. ובכל זאת אם היתה הזדמנות, זה מה שהייתי אומרת: אני מדליקה משואה זו כתזכורת לבני ובנות ישראל, כי חובתינו לשחרר 132 אחים ואחיות שלנו ולהשתחרר משלטון האימה והדיכוי של מי ששכחו מה זה להיות יהודים! שהרי אין מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים! חובתנו לקחת אחריות, לעשות סדר, לצאת ולהוציא לחופשי!

יום העצמאות ה 76 ולתפיסתי, מדינת ישראל איננה ריבונה – אין באמת חירות (וזאת שיש מדוכאת), אין סדר, הכל כיאוטי. ואין אחריות. על כלום. כי אין כלום. ולא היה כלום. וזה מה שיש – כלום. אין עצמאות כשהם והן בשבי. 220 ימים ולילות… במנהרות, בגיהנום בעזה. יותר מידי זמן של מלחמת שלום ביבי. יותר מידי זמן של שלטון הדיכוי שמחריב אומה חפצת חיים.

זאת אם כן העצמאות שלי בגרסת 2024 – חזרה להתחלה – להשתחרר. להיות עם חופשי, לבחור את המסלול, לכתוב את הסיפור מחדש לטובתנו, כאן בארצנו הקטנה והסוערת. ובינתיים – לשרוד. לשמור, להגן לטפח ולהרחיב את הריבונה של עולם הספציפית, הסובייקטיבית, הסמדרית שלי, כי צריך לעבוד עם מה שיש. ויש. ולא להפסיק להודות ולברך ולהוקיר ולפלל #ברוכהשם.

הלוואי הלוואי, זה באמת יכול להיות ממש נס שנצליח לצמוח מחדש, להתחדש אחרי המלחמה הנוראה הזאת. אבל רק דבר אחד – להחזיר את החטופות והחטופים הביתה. אם הם לא יחזרו, לעולם לא נוכל לחזור להרגיש עצמנו חופשיים בארצנו.

תודה לכל לוחמי ולוחמות העצמאות שלנו.

מי ייתן שכולנו, כולנו! נהיה חופשיים וחופשיות – במדינה, בגוף ובנפש.

אמן לאייר של שחרור וקצת בשורות טובות.

סמדר