הבלוז של תמוז תשפ"ד
יש משהו בתמוז שהוא עז יותר. בהכל.
חודש מדכא ומדכדך. תמוז מביא לנו את הבלוז. זה זמן של טרגדיות היסטוריות. יריית הפתיחה הרשמית של הקיץ, החום, החופש הגדול והים. הכל בעוצמה. וחם. אוף כמה חם… תמוז פותח את הרבעון האחרון של השנה העברית. סיום שנת הלימודים. להזכירנו (ויש יאמרו, לעודדנו) שהתחלות וסופים תמיד מגיעים יחד, כמו שנאמר במסיבות סיום מאז ומתמיד לכל תלמידה ותלמיד – כל סוף הוא התחלה של משהו אחר, ואולי עוד קיץ ניפגש…
ימי בין המצרים מצויינים בין י"ז בתמוז ועד ט' תשעה באב. ימים הקשורים לחורבן הבית הראשון והשני ואי אפשר שלא לחשוב על השלישי. בין המיצרים מציינים את ימי הצרה והמצוקה של החורבן ובהתאם נהוגים במסורת עמנו מנהגי אבלות – לא לקיים שמחות וחתונות (מנהג שהפך איסור ע"י הרבנות), לא לשמוע מוזיקה, הגבלות באכילת בשר ושתיית יין. לכן זו עונת החתונות החופשיות של הקיץ, אז מזל וברכה לכל מי שמתחתנים. יש גם מסורת בבין המייצרים שלא לעשות עסקאות ולא לחתום הסכמים. זה משהו שאני דווקא אוהבת. אבל השנה לא. ממש לא. לחתום עכשיו על עסקה. עכשיו.
זמן חורבן, אה? זמן בהחלט מחורבן.
אולי אנחנו בראשיתו, או כבר בעיצומו של חורבן הבית השלישי. כך זה מרגיש. מפחיד ועצוב. ואין לדעת מה יוליד יום. לצד אמירות הזויות של נבחרי ציבור – "עשינו דברים נהדרים" "מה רע פה" "קרה לנו נס" יש האומרים שעוד יהיה יותר גרוע. עוד מלחמה. ועוד חזיתות. אומרים ש. אומרים. ש… ובינתיים, עדיין, 120 חטופים וחטופות בגיהנום בעזה כבר 9 חודשים. אי אפשר לנשום.
אז אם בחורבנות עסקינן: חורבן נולד בחטא.
חורבנות הבתים של היהודים נבעו מחטא חברתי. חורבן בית ראשון – בעבודה זרה ושחיתות. בית שני נחרב בשנאת החינם. חטאים. גם חורבן הבית השלישי הזה שלנו, תולדו בחטא. חטא האדישות.
"אינני מפחד מעריצותם של הרעים, אלא מאדישותם של הטובים." מרטין לותר קינג
שנים על שנים שרוב רובו של הרוב השקט ישב בשקט. בשתיקה. בחלימה. בתמימות. באדישות אל מול שלטון הדיכוי והחורבן. נתנו לו לשלוט עלינו, לדכא אותנו, להרוס כל חלקה טובה בחברה ובמדינה שלנו. עמדנו אדישים. לא יצאנו לרחובות. לא השמענו את קולנו. חלקנו גם לא הלכו לבחור בקלפי. לא נלחמנו. לא פעלנו. לא עשינו.
ומי שלא סבלו מהאדישות, מי שכן פעלו, התנגדו ועשו – היו מעטים מידי. אני הייתי שם הרבה שנים. זה לא עזר. עובדה. האדישות גברה, והטירלול חגג והקורונה טירללה והדיכוי דיכא וכך הגענו לימין מלאמלאמלאמלא הזה עם שנה של מחאות וכבר 9 חודשים שלמים של גיהנום עלי אדמות.
עם ישראל אולי חי אבל בואו נודה – אנחנו עם מדוכא ומופקר.
לפעמים אני אומרת לעצמי, ככה כשאני מסיימת שיעור יוגה בבוקר מול הים "אולי יום אחד אני אספר לנכדיי על הזמנים היפים האחרונים של מדינת ארץ זבת החלב והדבש המיוחדת הזאת." ארץ לה נולדנו ארץ בה נחיה יהיה מה שיהיה? אני מודה שקשה לראות איך יהיה פה שוב טוב. גם סביר. לא יודעת איך יהיה פה בסדר.
ריבונה של עולם. איך לצלוח את הזמן הזה? אני שואלת.
ראשית – #ככהזה. הבלוז של תמוז. זה הזמן. ככה זה עכשיו, חודש של התחלות וסופים, חום, צער. טרגדיות וים סוער. לא חודש משהו, אבל – איט איז ואט איט איז.
מנסה בכל זאת אופטימיות –אוקיי. תמוז מסמל הזדמנויות ותיקון!
שנית – הסיסמא של הזמן הזה היא אהבת חינם במקום שנאת חינם. החורבן והתקומה מבטאים את העובדה שלכל חטא, רעל או רע יש "נוגדן" טוב שעושה תיקון. במקום שנאת חינם – אהבת חינם. במקום שחיתות – מוסריות. במקום עבודה זרה – עבודה עברית. במקום אדישות – מעורבות. כזה. הלוואי שיקומו לנו מנהיגים שיצליחו לייצר תנועה של תיקון ותקומה מתוך הריסות המדינה הזאת.
ושלישית – לקחת את זה פנימה. לעשות עם זה רוח. לעבודה האישית שלנו –
תמוז מסמל בעיני תהליך שראשיתו במכשול או קושי, או אסון כלשהוא ותיקונו של הקושי על ידי פעולה, מעשה או התנהגות שיש בהם כוונה ומידה טובה לשם תוצאה שעושה תיקון. בריאה. מאזנת באהבה, חסד וחמלה.
וכך למשל במקום פחד – נעבוד על ביטחון, מודעות. במקום דאגה – על למידה, הצבת מטרות. במקום כעס – יצירתיות, צמיחה ותקווה. במקום שכול, אבל, צער ואובדן – חיבור, מגע, שיחרור ויחסים. לכל רע יש טוב שמחליף, מפרק, מנטרל אותו.
פעולה. כוונה. מידה טובה. כן זה הזמן לעשות תוכניות.
אי אפשר בלי לדבר על המספר שבע. היום יום ראשון 7.7. חודש יולי. חודש מס' 7. אנחנו חודשים ארוכים אחרי השבעה השחורה, ועדיין אנחנו ב – 7 באוקטובר. כל 7 לחודש מסמן לנו עוד חודש שעובר מאותו יום ארור.
יש לא מעט א.נשים שאני אוהבת שנולדו ב 7 .7. אחד ספציפי איתי שלי במיוחד. 7 זה מספר המזל, המספר האהוב, המשמעותי, הכי רוחני שיש עבורי. והמספר הזה נחטף באוקטובר האחרון. 7 נהיה עצוב. טרגי.
ועדיין – 7 מסמל את ימי השבוע, ואת הזמן שלא מפסיק ללכת, את מצב הדברים השלם. וזו התזכורת אולי הכי חשובה שקיימת לנו, לכך שהחיים ממשיכים, וחובתנו לפעול בתוכם. ולכן, דווקא עכשיו כשהשאלה הכי נשאלת היא "מה יהיה" וכשאי הוודאות הפכה לבסיס הקיומי שלנו אני אומרת – זה הזמן לחלום, לתכנן, לפעול.
אז תתכננו תוכניות ורק אל תיפלו לאדישות. אדישות היא כאמור, חטא. ריבונה של עולם!
ואחרון חביב – יש לנו משימה. לסבול את הסבל.
כן כן חברות וחברים, מדובר במשימה לאומית ואישית שמוטלת על כולנו. לסבול את הסבל.
זה לא חדשות שכולנו בסבל. ברמות ודרגות שונות. אבל בואו נודה באמת הלכה למעשה אנחנו עם שסובל את הסבל. כל הזמן יש סבל במדינה הזו. המצב הכלכלי. האיום האיראני. האיום הבטחוני. הכלכלי, המדיני, החברתי. האיום הביביסטי. מאבקי בירוקרטיה. מחאות חוצות מדינה. החינוך. הרווחה. התקציבים. המיסים. הבריאות. הפקקים. החום הגדול. המדוזות. הזיהום. קשה פה כל הזמן. סבל.
איך זה יכול להיות? למה אנחנו? למה זה מגיע לנו? לזה נועדנו? זה הייעוד שלנו כעם? כאומה? לסבול?
כן. כנראה שכן. שלזה נועדנו וזו ההוויה שלנו כאן בארץ הזאת. לסבול את הסבל. ולזה חברות וחברים, כמו כל דבר כמעט בימינו – צריך אסטרטגיה!
איך לסבול את הסבל? איך להמשיך הלאה? איך לא ליפול ליאוש? ואם נפלנו ליאוש – מה לעשות? איך לקום? מה הלאה?
שאלות מעולות ותשובה אחת – לתכנן תוכניות. לפעול. בכוונה טובה. במידה טובה.
שום דבר לא ידוע, יש לנוע לנוע.
פשוט להמשיך ללכת. מה שאפשר, כל עוד אפשר.
ושיהיה לנו בהצלחה
נתראה ביציאה מן המיצרים
סמדר
