דרושה רפורמה!
אוגוסט 2011
בשנים האחרונות אנו עדים לעיסוק מוגבר בסוגיות העומק הכואבות של דיני המשפחה בישראל. תחום משפט המשפחה בישראל עובר טלטלה. פסיקות תקדימיות בבתי המשפט מצד אחד, ופעולת התנגדות של אופוזיציה נשית בכנסת לביטול או שינוי חזקת הגיל הרך, שמבטאת התנגדות חוצה מפלגות לשינוי "כללי המשחק" של דיני המשפחה הישראליים ולא לעצם הרעיון של אחריות הורית שווה בין אמא ואבא.
דיני נישואין וגירושין של יהודים בישראל הינם בלתי שיויוניים באופן ברור מובהק וקיצוני.
האישה, ע"פ הדין העברי, ולכן גם ע"פ חוקי מדינת ישראל, היא קניינו, רכושו של הבעל והוא בעל הכח לשחררה מהנישואין ע"י גט. המפתחות לחירות האישה נמצאות בידיו של הבעל ולעניין זה השפעות מרחיקות לכת על התנהלות הליכי גירושין. סחטנות גט, סרבנות גט, וויתורים כואבים ולא הוגנים שעושות נשים ע"מ לקבלו, הינן דבר שבשגרה. גם גברים נאלצים לוותר על זכויות, ונתונים לסחטנות כדי להתגרש או כדי לממש את הורותם.
נוסיף לכך את מירוץ הסמכויות בין הערכאות, כפילות הדינים, ריבוי הנושאים שבמחלוקת, השבר הרגשי, הקושי שבפירוק משפחה וקיבלנו "מלחמת עולם" – מאבקי כוח ושליטה, חוסר שיוויון מהותי ופרוצדורלי, בזבוז אדיר של משאבים – הן של ההורים המתגרשים והן של מערכות המשפט והרווחה. ובעיקר, המון המון כאב של ילדים.
משפט המשפחה הישראלי יוצר אין סוף אבסורדים. משום שהוא מנסה לשלב בין שיוויון ואי שיוויון וזה פשוט לא אפשרי. משום שע"פ ההלכה היהודית – אין שיוויון בין נשים וגברים ואין שיוויון במשפחה היהודית.
האוכלוסיה החילונית לא מספיק מודעת לכך שמי שמתחתן ברבנות, יקבל שירותים מהרבנות בזמן הגירושין. כל צעירה שנכנסת תחת חופה נמצאת בסכנה להיות נסחטת או מסורבת או עגונה. חתן אינו מסכן עצמו כך. ההשלכות של סוגיית הגט חמורות הרבה יותר על נשים מעל גברים. זו סיטואציה של שליטה אלימה על האישה ביחסי המין שלה, בזכות להוליד ילדים.
במציאות הישראלית של שנת 2018 יותר ויותר זוגות בוחרים לא לשתף פעולה על הכפיה הזאת בחסות החוק. ומסרבים לחגוג את הקמת ביתם בישראל באמצעות גוף דתי שהמדינה נתנה לו סמכות לעסוק בעניינים הכי אינטימיים שלהם. כאשה חילונית הרי אין שום הגיון שאשים את גורלי המשפטי תחת ידו של גוף שאינו מייצג אותי בשום צורה, גוף שרואה בי בורה, זרה, תינוקת שנשבתה. מוסד שאני לא מאמינה בו והוא לא בי.
יותר ויותר נשים צעירות לא מוכנות לקבל בשתיקה את מה שאמותיהן קיבלו בהכנעה. מי שדורשות שיוויון בעבודה, בפרנסה בייצוג הציבורי, לא מסכימות לכרות ברית אהבה שמבטאת בדיוק את ההפך בהסדר הלכתי שמרני בלתי שיוויוני שאינו חלק מחיינו.
החברה הישראלית צריכה לבחור – האם היא בעד שיוויון או בעד אי שיוויון במשפחה. מסתבר שאין גם וגם. צריך לבחור. חתונה זה אקט פוליטי.
מה הפתרון?
רפורמה! רפורמה משפטית אזרחית כוללת, שתקבע קרקע משפטית אחידה. ענייני משפחה יידונו תחת ערכאה שיפוטית אחת (אזרחית ולא דתית). חקיקה ברורה ומסודרת תאפשר פירוק משפחה בהגינות ובהירות בכמה שפחות כאב ונזק. לא עוד ריצה לבתי משפט או לבתי הדין לפתוח תיקים, לא עוד תכנון מהלכים טקטיים כדי להשתמש בקלפי אי השיוויון, לא עוד השמצות לכאן ולכאן וחדירה לפרטיות הכי אינטימית כדי להוכיח עילות גירושין, לא עוד תמונות מחדרי חדרים להוכיח בגידות, לא עוד תלונות שווא, לא עוד דה לגיטימציה להורות כדבר שבשגרה.
למה צריך רפורמה?
כדי שמדינת ישראל תעמוד בחובתה להתאים את חוקיה ודיניה לאמנת זכויות האדם ולאמנה לזכויות הילד, יש לבצע חקיקה המשלבת ומאגדת בין כל הנושאים הקשורים בהקמת ופירוק משפחה – נישואים וגירושים אזרחיים כבסיס לכלל הנושאים הקשורים בגירושין – מזונות בין בני זוג, רכוש וממון, חלוקת האחריות הפיזית והכלכלית לילדים. מטריה נורמטיבית אזרחית אחת בספר חוקים שיהיה מותאם ורלוונטי לעידן שבו אנו חיות וחיים.
כך יבוטל מרוץ הסמכויות, יימצאו פתרונות לעגינות וסרבנות וסחטנות גט, וכך גם ניתן יהיה לייצר דרכים אלטרנטיביות ומייטיבות ליישוב סכסוכי משפחה.
רפורמה כזו תתחיל משורש הבעיה – מבראשית. נישואים אזרחיים שלגביהם קיימת הסכמה רחבה באקדמיה, בעולם המשפט ובוודאי שבחברה. תרבות החתונות הישראלית משנה פניה ויוצרת מסלול אזרחי אפשרי וטוב להקמת משפחה ללא רישום, ללא רבנות, וללא ההלכה.
אני מאמינה שראוי שזוגיות חוקית תוגדר כשותפות הדדית ושווה, ושחוקי המדינה צריכים להגן על המשפחה, לסייע לה להתקיים ולהתפרק ולא להזיק לה. המשפחה היא התא הראשוני של החברה. וכל זמן שהמשפחה נשלטת על ידי הדת, לא יכול להיות שוויון. לא במשפחה ולא בחברה כולה. לכן, משפחה זה פוליטי. שורש השורשים של הסטטוס קוו.
רק רפורמה מלאה תמזער את התוצאות הקשות של גירושין, הן להורים ויותר מכך לילדים. זהו בוודאי אינטרס של כלל החברה.
לא מדובר במאבק סקטוריאלי בין נשים וגברים, חילוניים ודתיים אלא בבעיה חברתית אשר מצריכה איחוד כוחות לצורך שינוי הסטטוס קוו הפוליטי בנושא. זה לא מאבק מגדרי, אלא מאבק בין תפיסת עולם שמרנית דתית פטריארכלית לבין תפיסה ליברלית הרואה במרכז את האדם, רוחו וזכויות היסוד שלו המתחייבות במדינה דמוקרטית.
חתונה זה אקט פוליטי.
החברה הישראלית צריכה לבחור – האם היא בעד שיוויון או בעד אי שיוויון במשפחה. מסתבר שאין גם וגם.
ברור ששיטת העירוב הקיימת לא מצליחה להתמודד עם מציאות החיים המשתנה.
רפורמה כוללת בדיני משפחה תקדם גם את ההגנה על זכויות האדם והחברה וגם תשחרר את היהדות להיות תרבות ומסורת ולא בת ערובה ליחסי כוח פוליטיים תוך כפיה בלתי הוגנת על אזרחי המדינה.
כשתהיה יהדות חופשית, וכולנו נהייה שווים ושוות – נוכל לומר שאנחנו חופשיים וחופשיות בארצנו.
אסור לנו לקבל כמובן מאליו את ההנחה שלא ניתן לשנות. ש "ככה זה", ש "יש סטטוס קוו בנושא". לאורך אלפי שנות היסטוריה יהודית נעשו שינויים הלכתיים כדי להתאים את דיני המשפחה לתמורות החברתיות ולרוח הזמן והמקום. גם היום זה אפשרי.
עד שהכנסת תתכנס, תתעשת תדון ותחוקק – ישנן דרכים להתמודד עם המציאות המשפטית המורכבת שלנו כפי שהיא באופן משפטי חוקי ואזרחי לחלוטין.
אפשר להתחתן חופשי בארצנו בחתונה שווה להפריד את עצמו מהדת ולהפריד את הדת ממשפט המשפחה שלנו.
אפשר וכדאי להסדיר את הזוגיות באופן אזרחי ופרטי בדרך של הצהרה והסכם זוגיות. נישואי הסכם אזרחיים, המבוססים על הצהרה והסכמה לקיום של חיי משפחה משותפים, ללא רישום במשרד הפנים. פשוט כי אי אפשר ועדיף שלא. לא להינשא ברבנות, לא להירשם במשרד הפנים.
זו האופציה המשפטית הטובה ביותר למי שרוצה לצמצם עד המינימום האפשרי את הסיכוי שלרבנות יהיה איזה שהוא קשר לחייו או לחייה, בהווה או בעתיד.
גם אתם מודאגים מהמצב כפי שהוא? גם אתן שואלות "מה אני קשורה לרבנות"?
הצביעו בטבעת, השפיעו ותהיו חלק מהמהפכה.
