השנה העברית החדשה בפתח.
תשפ"א. שנה אחרת.

איתה, באותו שבוע ממש – יום הדמוקרטיה הבינלאומי (15.9), יום הכבוד הבינלאומי (18.9) ויום השלום הבינלאומי (22.9). 

לא בכדי שלושת המועדים הבינלאומיים הללו מתרחשים בדיוק עכשיו, באותו שבוע של פתח השנה העברית החדשה.  

דמוקרטיה – כבוד – שלום. משולש שווה שוקיים שכזה.

ובכן, כן. תשפ"א – שנה אחרת – בכל כך הרבה מובנים…

#דמוקרטיה_אחרת.
עקרונית, כן, זה נכון. לפי "הספר" והאו"ם אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. דמוקרטיה = "שלטון העם". יש בחירות. העם לכאורה בוחר את השלטון. יש בית נבחרים ונבחרות. ויש אותנו שבחרנו (פעם, ושוב, ושוב ועוד מעט שוב…). המאפיין הצר והבסיסי מאד של "דמוקרטיה" הוא העקרון לפיו השלטון מקבל "הכשר" באמצעות הסכמת הנשלטים. זאת "דמוקרטיה פורמלית" הקובעת את "כללי המשחק" הבסיסיים. ואכן אפשר למצוא בדמוקרטיות שונות שיטות ממשל ומשטר שונות. 

אבל כשאנחנו אומרות ואומרים "מדינה דמוקרטית", אנחנו בדרך כלל נתכוון למאפיינים ערכיים ברמה מהותית ורחבה יותר. כי הדמוקרטיה הפורמלית לא מספיקה. היא יכולה להיות כסות למשטר לא מוסרי. דמוקרטיה "רחבה" היא כזאת שמתקיימים בה זכויות אדם, צדק חברתי, ליברליזם ודיון ציבורי פתוח וחופשי כבסיס להכרעות.  

אז למה מה שכאן בימינו מרגיש כל כך רחוק ממה שהתכוון המשורר היווני? וממגילת העצמאות שלנו והחזון הציוני? 

לקראת השנה החדשה, ובתוך גזירת הסגר החדשה שפקדו עלינו, אני רוצה להביא את ה"הלוואי" שלי. אולי לצייר מציאות אחרת (לפחות במילים ובכוונה). 

איך צריכה להיראות דמוקרטיה? איך הייתי רוצה שתהיה המדינה שלי? 

בסך הכל מדובר בשני מרכיבים למתכון. מאד פשוט (או לא ממש…)
שתהיה בה חירות אמיתית. חירות המוגנות על ידי החוק.
החירות לחיות כל אחד ואחת לפי אמונתו ואמונתה. זכות אמיתית לחופש דת ויותר חשוב – לחופש מדת. ובעניינים שאני מתעסקת בהם – חופש בחירה בנישואין וגירושין. שזה בעיני הא-ב של החירויות. להקים משפחה, להתחייב בזוגיות, במנותק מהלכה וחוקים דתיים פטריארכליים. 

וכמובן, ברוח ימי הסגר – חופש התנועה. החירות לצאת ולבוא. לעבוד, לנפוש, לבלות, לחגוג, להיפגש, לטייל. לטבול בים למען השם! אם ברוב מדינות העולם אפשר לחיות בחופשיות ועדיין להישמר ממחלות, למה לא כאן? מה פיספסנו? 
 שיוויון. של כל האזרחים והאזרחיות בפני החוק. כך שאין מי שמעל כל השאר. אין אדם המורם מהעם. לא השליט, לא שריו, עוזריו, לא משפחתו. כולםן וכולן שווים ושוות בפני החוק. ולכולנו חוק אחד. בהצלחה עם זה.   

#כבוד_אחר.
אירועי החודש האחרון, מאז מקרה האונס הקבוצתי המחריד באילת, הביאו עמם שיח חדש של כבוד ואחריות חברתית. משיח המפנה את האחריות כלפי נשים ('שמרי על הכוס שלך'), שמדבר על הסטטיסטיקה של נפגעות תקיפה מינית ('אחת מתוך אחת', 'ME2') ומעורר נשים לדבר ולשתף כמה שיותר – התעורר שיח מבורך ביותר, של אחריות גברית. חבורת גברים רגישים ומוכשרים יצרו סרטון מצמרר תחת קמפיין #זו_בעיה_שלי, ושאלו שאלה מאוד פשוטה – "איפה אנחנו?", וקמפיין דומה של סלבס מהמין הגברי תחת הכותרת #אלתהיהגבר_תהיהבןאדם.

זה שיח של כבוד הדדי, אחריות חברתית, שיח שרואה את האחר והאחרת, שיח שמאפשר לנו לזוז ולגדול, לשפר את עצמנו ולהפוך את העולם הזה למקום טוב יותר. תבורכו. 

למי שטרם צפה וצפתה בסרטונים >> 
#זו_בעיה_שלי      
#אלתהיהגבר_תהיהבןאדם

#שלום_אחר.
אחסוך את שבחי השלום עם האמירויות באייטם זה. אמנם מדובר במהלך מדיני וכלכלי חשוב, אבל זה לא באמת "שלום" ובינינו, לא ממש מה שאנחנו זקוקים וזקוקות לו כאן ועכשיו בחיים שלנו בתוך המדינה הזו. בסופו של יום זה מהלך פוליטי של מנהיגים שמעוניינם לצבור נקודות זכות ולצייר תמונה חיובית. מהלך שמלווה עסקת נשק גדולה מאד. נשק שנועד למלחמה. אז לא, אני לא מתלהבת. יחד עם זאת, נעים ונחמד שהמילה הזאת, "שלום" חזרה לכותרות. 

כולנו מכירים ומכירות את התפילה "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". נכון? הרעיון המרכזי שעומד מאחורי התפילה הזו , שהיא חלק מתפילת העמידה – הוא שהיושב (או היושבת) במרומים העושה שלום של מעלה, יביא גם לנו, בעולם הזה, את השלום של מטה – לכל האנושות, ובמיוחד כאן עלינו, "על כל ישראל", על ארצנו למודת המלחמות. בעת תפילת העמידה, נהוג לפסוע 3 צעדים אחורה לפני אמירת המשפט הזה. למה? 

כי על מי שרוצה לעשות שלום – לוותר מעט. ללכת אחורה. שלושת הצעדים לאחור מסמלים בדיוק את זה – את הוויתור שעל כל אחד ואחת מאיתנו לעשות למען שלום בינינו. זה נכון לשלום בין מדינות, בין קבוצות, בין שבטים, ובין אדם לאדם. 

כשכל צד לוקח כמה צעדים אחורה – קודם כל אפשר להתבונן. ואפשר להקשיב. ולנשום. ולדבר. מתוך המרחק אפשר לבנות גשר. לעשות שלום.