בראשית דרכי המקצועית, מיד עם סיום לימודי משפטים, הגשמתי את החלום שנבט בשנה א' – לעשות צדק, משפט ואמת. ו…להילחם בפשע. התקבלתי להתמחות בפרקליטות הפלילית בתל אביב ובמשך שנה עבדתי על תיקי פשע חמורים ביותר. אולי לא תאמינו אבל אני, סמדר דקל הצעירה, בגלגול הראשון שלי במקצוע הזה, שירתתי את התביעה של המדינה. עולם המושגים שלי היה כנופיות, משפחות פשע, ניסיון רצח, סחיטה באיומים, סחר בסמים, חבילה צוחקת, כיפה אדומה… כמעט כל בוקר הלכתי עם המאמנת שלי לבית המשפט וכשהיינו חוזרות עבדתי על התיקים שלנו ובין היתר ישבתי שעות על שעות בשיחות בארבע עיניים עם עדי מדינה נרקומנים. תענוג.

חשבתי שאני נמצאת במקום שבו נוצר ומתהווה הצדק.

אני לא זוכרת בדיוק מתי זה היה שהבנתי שאני לא במקום הנכון. שצדק לא אמור להראות כך – חד גוני, צר, דורשני ונוקשה ותלוי בכל כך הרבה אינטרסים. ובכל מקרה ידעתי שהעולם הזה של משפט פלילי פחות מתאים לי. לא כתובעת ובוודאי שלא כסנגורית. 

בשנת 2002 פתחתי עם שותפה משרד עו"ד לדיני משפחה, ניהלתי תביעות והליכי גירושין בבתי משפט ובבית הדין, נלחמתי על האינטרסים של הלקוחות שלי וחשבתי (לרגע) שהנה – כאן אני עושה צדק. 

אבל איך זה ייתכן? 

מצד אחד אני אמורה לשרת את האינטרסים של לקוחותיי, כי טובת הלקוח/ה היא מעל הכל, ומצד שני אני גוררת אותם להליכים משפטיים ולבזבוז משאבים יקרים ואדירים. האם זו טובת הלקוח/ה שלי? או אולי טוב יותר לפתור סכסוכים בדרכי שלום?

זה לא "משפט" רגיל בענייני משפחה הרי המשמעות היא נפשית, כלכלית, משפחתית ואישית. כשסיימתי את קורס הגישור הבסיסי הפכה הדילמה האתית הזו לנורה אדומה ובוהקת. ככה לא נראה ולא נעשה צדק אמיתי. 

כי משפחה היא קודש הקודשים, היא לא מלחמה על מי צודק ומי טועה, היחסים מתמשכים גם אחרי הגירושין, ויותר מהכל – השיטה המשפטית הקיימת בישראל מובילה בהכרח למאבק, ובמאבק אין צדק.

היה לי ברור שאני לא יכולה להמשיך להיות שכירת חרב בין בני זוג ולהיות חלק ממערכת משפטית סכיזופרנית, לא הגיונית ומסוכנת שמתעסקת בעבר ובאשמה. ואם אני סובלת מזה – אין שום סיכוי שאהיה טובה בזה אז למה להמשיך? אני רוצה לעשות טוב בעולם, ליצור משהו חיובי, לתרום למציאות טובה יותר, לבנות במקום להרוס.

איך אפשר לעשות את זה במקצוע הזה שהלוגיקה שלו אומרת מלחמה = צדק?

סגרתי את המשרד והחלטתי שאני לא ממשיכה להתעסק עוד בליטיגציה משפטית ובניהול הליכים משפטיים, התיישב אצלי שלא כך צריך לפתור סכסוכים. משפט משפחה דורש פורמט אחר.

וכך צללתי לעולם הגישור.

עולם של צדק אמיתי – שלם, מאוזן, הדדי ומערכתי. יצאתי לעוד ועוד קורסים וללימודי תואר שני במשפטים עם התמחות ביישוב סכסוכים וגישור. עבדתי בבית הספר לגישור 'גבים' ובמסלול האקדמי המכללה למנהל בניהול מכון מחקר לגישור. נחשפתי לאנשי ונשות המקצוע והמחקר הכי משמעותיים בתחום ומהר מאוד, כל הסיפור של דיני משפחה אצלי קיבל עומק והדברים החלו להתעצב עם היגיון ותכלית. נקודות התחברו ומצאתי שהשליחות האמיתית שלי טמונה בגישור על הפער הקיים בין דיני משפחה הישראליים המושתתים על הדין העברי אל מול העולם החדש שממוקד שוויון זכויות, הורות שווה, פמיניזם וכו'.

בשנת 2007 פגשתי את ארגון 'הויה – טקס ישראלי' לראשונה. לקחתי חלק בקורס הכשרה לעורכי טקסים ישראליים וחתונות חילוניות ושם נפתחה לי דלת לעולם חדש שלא ידעתי אודותיו – תרבות יהודית, אידיאולוגיה חילונית וציונית, ארון ספרים עברי, עושר היסטורי של תרבות עם שורשים ענפים ועלים של התחדשות בת זמננו. התברגתי בדור המייסדים של הארגון, כעורכת הדין היחידה בהויה, ניהלתי וערכתי את התכנים המשפטיים של הארגון, ערכתי הרצאות, השתתפתי בועדות פורום לארגונים בבחירה חופשית בנישואים, ערכתי טקסי חתונות וכעבור מספר שנים קיבלתי את המושכות לידיים ומינכ"לתי את הארגון משך 4 שנים. והשאר היסטוריה.