המון המון תודה על כל האהבה והמילים הטובות והמחזקות שאני מקבלת. בימים של כאב ומנוחה זה נעים להסתכל בכף היד ולמצוא פה חברות ותמיכה. אני מודה מוקירה מאד את היחס והדאגה והאיחולים ותשומת הלב בעולם שלי הקטן.

באופן טבעי אני נשאלת הרבה שאלות.

ואני לא מסתירה ומשתפת בסיפור המחלה והמצב המחורבן הזה שלי.

איזה הזוי זה שלמחלה יש ״סיפור״ . דומה אבל להבדיל להבדיל – סיפורי לידה או להבדיל להבדיל להבדיל סיפורי פטירה.

שאלתי את עצמי האם יש ערך לסיפור הזה? מעבר לצורך שלי לכתוב את מה שעובר עלי , האם זה מעניין?

לא בקטע צהוב , אלא בקטע אמיתי – האם הסיפור שלי יכול להועיל למישהי? או מישהו?

במשהו. איכשהו. אני לא יודעת.

מאז שאני בסרט הזה, נחשפת לומדת ונכנסת לתוך עולם שידעתי עליו בגדול אבל לא הכרתי על בשרי.

עולם מחלות הפרקים.

אחד הדברים שאני מסוגלת לעשות בקלות יחסית זה להקליד בטלפון. אז כשאני נחה (שזה די הרבה ורוב הזמן בחודש האחרון) אני יכולה לכתוב כי לשבת על שולחן עם מחשב … פחות אפשרי כרגע.

מצד אחד – המכשיר הזה ביד זה מכה . מצד שני איזה מזל שיש כזאת טכנולוגיה, אחרת כנראה הייתי משתגעת.

אני עסוקה עכשיו בעיקר בניהול והתמודדות עם המצב שלי. דברים שעניינו אותי ו שהעסיקו אותי לפני כן כבר פחות רלוונטיים.

וגם התחלף השלטון אז לפחות בגזרה הזאת אפשר לנוח.

אז כיוון שאלו חיי וזה המצב. וכיוון שאין לי מה להסתיר או להתבייש וכיוון שאני מאמינה גדולה בידע זה כוח, ושומעת יותר ויותר על א.נשים עם כל מיני תופעות כאלה ואחרות, חשבתי שמכון פשוט לחלוק את הסיפור שלי ולשלוח אוו

אני לא רופאה. רציתי להיות אבל אני לא. אני לא תזונאית. אני לא מדריכת יוגה או צי קונג. אני לא מבינה בדברים האלה בטח לא מומחית בעניינים האלה. אני יודעת רק את מה שאני יודעת ממה שאני חוקרת בעצמי ועל עצמי בחצי שנה האחרונה.

אין לי תשובות או מסקנות ברורות. אני בתוך תהליך ארוך ומורכב ומאד כואב.

אני כלכך רוצה להצליח במה שאני עושה כדי להבריא. נראה לי שאם אני אדברר את זה, זה ייצר לי מחוייבות אמונה ותקווה ואמן שזה אכן יצליח כך שיומן המסע הזה יהיה לעדות של סיפור החלמה.