סיפורי פרקים #פרק 4
בפורים של 2015 לפני עוד מעט 7 שנים, שברתי את האגן. לא יכולתי ללכת. השתקמתי מהשבר הזה. חזרתי ללכת, לנהוג, לשחות וכעבור שנה התחלתי לרוץ. בשנה הזאת הזאת הבנתי כמה שללכת זה חשוב ובכלל לא מובן מאליו. לכן ההאשטג #הולכת וכל שאר הטיותיו – #הולכתמחתנת #הולכתחופרת #הולכתמגרשת וכו.
מאז שלא יכולתי ללכת הבנתי כמה זה חשוב. כמה זה הכרחי. כמה הגוף הזה הוא היחיד שיש לי לשאת אותי את החיים.
7 שנים אני מאמנת את עצמי ללכת, לרוץ, תמיד לנוע לנוע כי שום דבר לא ידוע. ופתאום.
תהום.
זה כבר חודש וחצי שאני באמת בקושי הולכת. ומה שאני הולכת, אני הולכת בהמון קושי. כשאת נשברת בעצמות לוקח הזמן שלוקח להן להתאחות וזה נגמר. הפעם זה סיפור אחר לגמרי.
זה פשוט הכל ורוב הזמן כואב.
אני עוד לא יודעת מתי אחזור לנהוג.
אני חולמת להגיע לים וללכת איזה 200-300 מטר על החוף.
איפה אני ואיפה #חייבתלרוץ ? ואיפה #מהרצהמה ואיפה לגמוע קילומטרים עם פלייליסט אנרג׳י על המזח #זורחת עם השמש של הבוקר?
באסה .
ממש באסה.
אני עושה נשימות ומדיטציות ודימיונות מודרכים, וסתם זורמים. אני מאמינה שאני עוד אשוב.
אבל בינתיים. זה הכל בעצלתיים.
אז ככה האמת קורה ששבת לך לך המרגשת אותי תמיד, קצת צורמת.
אני קוראת לה שבת #לכי_לך. בין היתר כי היא נוחתת בול בחודש הוורוד אז זה מסתדר טוב עם המסר של הזמן הזה #לכי_לך_להיבדק .
בימים שבהם ללכת זה משהו שאני עושה בקושי, שבת לכי לך מקבלת רובד, עומק נוסף. מנכיחה לי את הרעיון של הציווי ׳לכי לך אלייך׳ יותר מתמיד.
כתבתי את זה פעם
לכי לך לדרכך
לכי בדרכך.
לכי בשביל ללכת
לנוע. לנוע.
לכי החוצה
לכי פנימה
לכי אל עצמך
אלייך.
קחי לך את עצמך איתך
את כל מה ומי שאת
ולכי
לזכרונות. למחשבות.
לשאלות. למצוא תשובות.
לכי לכאב. לקושי. לשמחה. לחלומות.
למקומות הכמוסים שלך.
לכי
למדבר, לים, להר, לנהר
לזריחות ולשקיעות
לשמש, לרוח, לגשם
וכשאת #הולכת
תשגיחי עלייך.
לכי. תמצאי אותך.
לכי לך.
אז כן, רזיתי ואני נראית נהדר בתמונות בסטורי.
אבל אני לא בטוב.
הגוף שלי כואב, חלש ומותש.
להזכירנו שסטורי הוא רק סטורי.
אני מסתכלת על השבוע שבפתח בעיניים. הזמן מסמן לי ללכת אליי עוד.
לאן כבר יש לי ללכת?
התמונה פה היא מהיום ההוא באפריל 2015 כשחזרתי לנהוג אחרי חודש וחצי. זה היה ממש מרגש.
ללכת זה לא מובן מאליו.
זהו
שיהיה שבוע טוב
