על מה את אומרת ריבונה של עולם?
סיוון תשפ"ד
סיון סיון. אמור להיות זמן לבן. של הביכורים, של סלינו על כתפינו. של שמחה וחגיגה על ארץ זבת חלב ודבש שלנו האהובה. של ילדים וילדות בלבן עם טנא ביכורים. סוף ספירת העומר. סוף סוף סיון כאן. סוף שנת לימודים. ואין סוף לכלום. אין סוף לסבל ולצער ולאימה. אווירת השמחה של חודש סיון וחג השבועות ספוגה בשכול, אובדן והמון כאב. אין מילים לנחמה. המדינה שלנו ממשיכה לבעור ולסעור. במקום לצלול לחג המים ואל הלבן של החג, אנחנו עוד נלחמים. סופרים את המתים. את הימים שלא נגמרים. אוחזים דגל צהוב. מחכים לנס.
1. אובדן ודרך חדשה – הסיפור על רות ונעמי
ספירת העומר מסתיימת – שבעה שבועות שלמים מפסח עד עכשיו, והחג הלבן הזה מלא כולו משמעויות טובות. הסיפור של רות ונעמי – אובדן, אחדות נשית ודרך חדשה (ומפתיעה).
זה סיפורה של משפחה שיצאה לחוץ לארץ, אלמנה שזנחה את הכול כדי להצטרף לחמותה ולעם ישראל, וסוף משמח. חתונה נה נה נה. מגילת רות אותה נהוג לקרוא בחג השבועות.
ימי השופטים. משפחתם של אלימלך ונעמי התגוררה בארץ ישראל ונחשבה לעשירה. רעב ירד על הארץ, והמשפחה עברה למואב עד שהמצב ישתפר. זמן קצר אחרי המעבר למואב – אלימלך, בעלה של נעמי, מת. בניה נישאו ומתו גם הם זמן קצר לאחר מכן. עשור אחרי המעבר למואב, נעמי מוצאת עצמה לבד – אחרי ששכלה את בעלה ושני בניה היחידים. ללא נכדים, ללא נכסים. כשמגיעות לאוזניה שמועות שהרעב הסתיים והמצב הכלכלי בארץ השתפר, היא מחליטה לשוב לארץ מולדתה.
רות, כלתה של נעמי, מתעקשת לשוב עם נעמי לישראל. היא למעשה המתגיירת הראשונה (בימים שהיתה דרך הגיונית להתגייר…):
"אל אשר תלכי – אלך! באשר תליני – אלין! עמך עמי, ואלוקייך אלוקיי! באשר תמותי – אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המות יפריד ביני ובינך."
נעמי משתכנעת והן צועדות יחד בשתיקה, אלמנה יהודיה ערירית וכלתה המואביה, עושות את דרכן לארץ ישראל.
פסט-פורוורד על החלק הזה ש-רות מגיעה לשדה ללקט שבלת שלא יגוועו ברעב, פוגשת את בועז החתיך והעשיר. הוא מבחין בה והיא בו. מפה לשם – נעמי רוקמת מהלך מבריק ופמינסיטי לזמנים ההם ורות כובשת את ליבו של בועז שנושא אותה לאישה, על אף שהיא לא יהודיה, ויש לנו בינגו והם מתחתנים. רות יולדת בן (עובד) שנולד לו בן (ישי) שנולד לו בן – דוד – ויש לנו מלך. דוד מלך ישראל.
מה אומר לנו כל הסיפור המטריף והמטורף הזה?
אני רואה בו מקור טוב ללמידה מרתקת על נשיות, אמונה ותקומה.
רות ונעמי מציגות דוגמה נשית מרגשת ומעוררת השראה. אחרי שחוו כאב ואובדן גדול וחוסר אונים הן מביאות את עצמן, כנגד כל הסיכויים, לגאולה של ממש.
זה סיפור של מנהיגות, סיסטרהוד, נאמנות, אמונה בטוב, תקווה ויכולת להתגבר על האתגרים הכי קשים ומורכבים. וכן, כדי שיהיה סוף משמעותי ונזכור את המסר טוב טוב טוב – יש כאן דרמה ברורה – מאובדן מוחלט להולדתו של מלך ישראל, כמטפורה לתקומה – מה שיכול לתת לנו, ולו במעט, לראות איזה אור (קטנטן רחוק ודי מטושטש יש לומר) בקצה המנהרה החשוכה והתהומית שאנחנו נמצאים בה היום. כישראלים וישראליות. כעם. עם חטוף בארצנו.
שבועות הוא יותר מכל חג חקלאי שמסמל התיישבות ועבודת האדמה בארץ. חג הקיבוצים והישובים שעוטפים את ישראל מכל הכיוונים. השנה האדמה ספוגה דם. נשרפת. ושוב מגיע חג. החג הלבן. חג מתן תורה. הכל מרגיש לי לא חשוב. לא משנה. טפל. מיותר. ובמציאות שבה הכל סובייקטיבי ופרסונלי, באישי, בציבורי ובפוליטי, אני רוצה להציע לנצל את הרוח של הזמן הזה לברר, ללמוד, להבין משהו אישי. לקחת מהחג רעיונות להתבוננות פנימה. שבועות הוא מהזמנים המעולים לזה, אפילו זמן מכונן. ואם יש דבר אחד לקחת בזמן הזה – זה זה: מגילת רות מספרת לנו שישנם מצבים, קיצוניים, ודרמטיים, שבהם צריך פשוט ללכת אחרי מישהי ולהגיד לה – אני איתך. באש ובמים. איפה שתלכי אלך גם אני. העם שלך הוא העם שלי. במה שאת מאמינה אני מאמינה. אני איתך.
בעיני, כולנו צריכים וצריכות להיות עכשיו רות וללכת אחרי משפחות החטופים. איפה שהן, שם להיות איתן. לעמוד איתן. לצעוד איתן. לזעוק איתן. עסקה עכשיו. עסקה עכשיו. להאמין איתן. כמו שרות הלכה אחרי ועם נעמי. ככה. זה ה"ביחד". זאת האחדות. עכשיו. כי אין דבר יותר חשוב מהחטופות והחטופים. אין. וחייבים לצאת מהבתים, לרחובות, לעמוד איתן, עם המשפחות. כמה שאפשר כמה שיותר.
תהיו רוּת
2. תיקון.
תיקון עולם הוא רעיון בסיסי בתרבות היהודית. אנחנו נמצאים בתקופה שבכל דבר נדרש תיקון. הכל מקולקל. משובש. מפורק. שבועות לא חגיגי בכלל. מצעד גאווה לא. חגיגות בקיבוצים. לא. הדבש מר מתמיד. כל הסלינו על כתפינו הזה, לא עובד. איזה מין טנא זה? מצד שני אם תשאלו את ההנהגה שלנו – מדהים כאן. ממש. מה לא ככה? איפה יש מדינה שבה התושבים יוצאים למלונות על חשבון המדינה!?! אפשר להשתגע
אז מה כן? בלילה שבועות נהוג לקיים "תיקון" כדי באמת להנכיח את הרעיון הזה. בחג השבועות הזה, יותר מכל אולי צריך לחזור למנהג הכלכך בסיסי הזה – לדבר על תיקון. תיקון כערך. תיקון כצורך. לשאיפה התמידית לתקן, לשפר, לשנות. אסור להשלים עם המצב.
ריבונה של עולם, אני שואלת – מה אני יכולה לתקן כאן?! והתשובה – כנראה שאת עצמי. רק את עצמי.
זהו זמן לשאול ולהתעמק, איזו תורה אני מקבלת? מה המתן תורה שלי? מהן 10 הדברות שלי? מהם הקווים המנחים? הערכים המובילים אותי? איך אני יכולה לתקן. או להיות חלק מתיקון כללי ובמקביל להקפיד על תיקון אישי – איך להיות בת אדם טובה יותר? סובלנית יותר. ראויה יותר. שלמה יותר. כי לפני הכל – לפני הכללי, העולמי, הקולקטיבי, האזרחי, זאת אני. זה אתה. זאת את.– ריבונה של עולם.
3. השיבה הביתה.
חג השבועות, שמסמל את קבלת תורה על ידי עם ישראל בהר סיני, הוא לא רק חג דתי אלא גם חג שמשמש נקודת מבט מרכזית בתהליך ההתיישבותי של עם ישראל בארץ ישראל. חזרתו של העם היהודי לארץ הוא לא היסטוריה עתיקה, אלא תזכורת לאחריות שיש לנו לדאוג לאחים ואחיות שלנו – החטופים והחטופים – לחזור הביתה.
אני שואלת את עצמי שוב ושוב, איך התיישבות כעם נצחי בארץ ישראל עולה בקנה אחד עם הזנחת והפקרת האחים והאחיות שלנו שם?! זו החובה של הממשלה לדאוג שכולם יחזרו. עכשיו. כי אין לנו ואין להם ארץ אחרת.
החילוץ של ארבעת החטופים השבוע. הם חופשיים. בבית. נס כזה. אור. לראות את נעה, אלמוג, שלומי ואנדריי מחובקים עם המשפחות שלהם. ואו. כמה חיכינו לבשורות כאלה, תמונות כאלה – זה בדיוק מה שצריך לקרות. ניצחון זה להחזיר אותם הביתה לשיקום ואת המתים לקבורה. זה ניצחון.
כמה עוד צריך לצעוק? יש 120 חטופות וחטופים בגיהנום בעזה, ואי אפשר לחלץ אותם במבצע! מבצעים מסכנים את החטופים. את החיילים. הורגים אזרחים. רק עסקה תחזיר את מי שעוד בחיים. עסקה. #עכשיו.
לסיום אצטט את עינב צנגאוקר האדירה, אמא של מתן החטוף בעזה – הלוחמת להשבתו והשבת כולם – "יש לנו עם אבל המדינה שלנו חטופה. יש לנו אנשים מדהימים אבל אין לנו שלטון שמוביל אותנו. אנחנו נהיה עמוד האש שיוביל את המחנה. אנחנו נהיה התיקון. אנחנו שמבינים שמה שהכי חשוב הוא חיים, חיי אדם, החיים של כולנו."
אמן שנזכה לבשורות טובות בחודש הזה
סמדר.
